ברשומה הקודמת העליתי מחשבות על היצירה בראי החיים אצל גיאורג גרוס, וקצרה בה היריעה כדי להביא גם את סיפורה של האנה הך, אז הנה הוא כאן.
הך לדעתי היא אחת האמניות החשובות של המאה ה-20, שנשכחה, או נכון יותר לומר הושכחה, ואפילו הושכחה על רקע מגדרי.
היא נולדה בגרמניה בשנת 1889. כשהייתה צעירה למדה עיצוב ויטראז'ים ועיצוב גרפי. במלחמת העולם הראשונה עבדה בצלב האדום. בשנת 1915, כשהייתה בת 26, פגשה את ראול האוזמן והפכה להיות בת הזוג שלו.
האוזמן, שהיה מבוגר מהך בשלוש שנים, היה צלם וצייר, והיה מעמודי התווך של הפלג הברלינאי של תנועת הדאדא.
האוזמן היה מאמני הדאדא שפיתחו את היצירה בפוטומונטאז', ביחד עם גרוס והארטפילד:
גם את הקולאז':
ואת האסמבלאז':
העבודה שלעיל של האוזמן, שכותרתה בראש המכני, הפכה להיות סמל לתקופה. האוזמן היה זה שהביא את האנה הך אל מועדון הדאדא הברלינאי.
לפני שאספר על הך במועדון הדאדא, כמה מילים על היחסים של בני הזוג:
ההיסטוריונית של האמנות מריה מקלה אפיינה את יחסיהם של הך והאוזמן כסוערים וטענה שהסיבה המרכזית לריבים ביניהם, שחלק מהם אף הסתיימו באלימות, היא שהאוזמן סירב לעזוב את אשתו. האוזמן הגיע למצבים בהם הוא מפנטז שהוא הורג את הך. האוזמן זלזל בהך לא רק בגלל רצונה להתחתן איתו, וכינה את הרצון הזה "בורגני", אלא גם בגלל דעותיה על אמנות. עמדתו הצבועה של האוזמן לגבי שחרור האשה המריצה את הך לכתוב בשנת 1920 סיפור קצר וארסי בשם "הצייר", שבו היא מתארת אמן שנקלע למשבר רוחני חמור כשאשתו מבקשת ממנו לרחוץ כלים. האוזמן טען שוב ושוב שהדרך היחידה בה יכולה הך לממש את מלוא הפוטנציאל שלה כאישה וכבת הזוג שלו היא אם יהיה לה ילד ממנו. הך אמנם רצתה ילדים, אך בשתי הפעמים בה נכנסה להיריון עם הילד של האוזמן, ב-1916 וב-1918, היא עשתה הפלה.
הך הפמיניסטית בעלת המחשבה העצמאית, שבילדותה הייתה מה שמכנים טום בוי, הייתה אישה לוחמת, או מה שקראו אז "אישה חדשה". היא הגדירה את עצמה כאנדרוגינית ולמרות השמועות שטענו כי רצתה מאוד להתחתן, היא האמינה בעצמאות האישה במובן המיני והכלכלי.
מכיוון שחלק מההכשרה שלה באמנות הייתה בבגדים ובלבוש היו בעבודות הקולאז' שלה כמה כאלו:
אבל מה שבלט בקולאז'ים שלה היה ההומור:
העבודה הידועה שלה היא זאת, שכותרתה נחתך בסכין מטבח:
היא צירפה שם, ב"סכין המטבח" שלה, דמויות איקוניות, אביזרים תעשייתיים, בעלי חיים וכמובן מילים.
בפינה הימנית למטה, ממש בקטן, היא שילבה מפה של אירופה שבה מודגשות המדינות שבהן יש זכות בחירה לנשים:
העבודה הזאת הוצגה ביריד הדאדא הבינלאומי הראשון ב-1920. הנה כאן היא עם האוזמן ביריד הזה:
וכאן המקום לספר שאנשי הדאדא, ובראשם גיאורג גרוס וג'ון הארטפילד, הסכימו שהיא תשתתף בתערוכה רק לאחר מאבק עיקש ולאחר שהאוזמן איים שיסיר את עבודותיו מהתערוכה.
הדאדא, הייתה אמנם תנועה מתקדמת מאוד במובנים רבים, אבל גברית מאוד. הם אמנם דיברו במניפסטים שלהם בעד "שחרור האישה", אבל ממש לא רצו נשים במועדון שלהם. הנס ריכטר, שכתב את הספר דאדא – האמנות נגד האמנות, אמר שמה שהך תרמה לקבוצה היו "הסנדוויצ'ים, הבירה והקפה שהצליחה להביא, למרות המחסור בכסף". כן, הך הייתה היחידה במועדון שהיתה לה הכנסה קבועה.
בשנת 1922 היא סיימה את מערכת היחסים החולנית עם האוזמן ובאופן טבעי נחלש הקשר עם מועדון הדאדא הברלינאי.
ב-1926 התחילה מערכת יחסים עם הסופרת והבלשנית ההולנדית מתילדה ברוגמן, אותה הכירה דרך קורט והלמה שוויצרס. בסתיו 1926 היא עברה לגור בהאג עם ברוגמן עד 1929, ואז הן עברו לברלין. הרומן שלהן ארך תשע שנים, עד 1935. הן לא הגדירו את מערכת היחסים ביניהן כלסבית אלא כ"מערכת יחסים פרטית של אהבה". ב-1935 התחילה הך מערכת יחסים עם קורט מאתיס, איש עסקים ופסנתרן, והייתה נשואה לו בין השנים 1938-1944.
בשנת 1925, לאחר שהתרחקה מהדאדא, חיפשה הך טכניקות חדשות לבטא באמצעותן את המסרים שלה.
הקולאז'ים שלה שהציבו מראה מול הציבור, בין השאר כי כל הדימויים נחתכו מהעיתונות של הזמן ההוא, והקוראים/צופים הכירו חלק מהדימויים שראו רק אתמול בעיתון. הקולאז'ים האלה כבר לא סיפקו אותה והיא התחילה לצייר את הקולאז'ים בצבעי שמן.
עד היום זהו תרגיל נפלא, שאני כמורה השתמשתי בו לעתים קרובות. נתתי לתלמידים לעשות קולאז' ואז להפוך אותו לציור.
היא עשתה כמה עבודות כאלה, כמו זאת, שכותרתה העיתונאים:
בעיני זו אחת העבודות היפות שלה.
היא הדגישה מאוד את אברי החישה של העיתונאים, מה שהופך אותם מיד למפלצות. היא גם נהגה לטשטש את המין שלהם.
עוד עבודה שבה שילבה קולאז' וציור היא רומא:
כאן היא עימתה את השחקנית אסטה נילסן עם מוסוליני, שמגרש אותה מרומא.
כמו יוצרים רבים שהתנגדו למשטר הנאצי (אריך קסטנר למשל), היא לא עזבה את גרמניה. בתקופת הרייך השלישי גרה הך בברלין ושמרה על פרופיל נמוך. היא הייתה האחרונה בקבוצת הדאדא שנשארה בגרמניה בתקופה הזו. היא קנתה בית קטן בפרברי ברלין ושם גרה. היא סבלה מהצנזורה הנאצית על אמנות. האמנות שלה הוגדרה כ"מנוונת", מה שהקשה עליה להציג תערוכות. ולמרות שהאמנות שלה לא זכתה להכרה אחרי המלחמה כמו שלפני המלחמה, היא המשיכה ליצור את הפוטומונטז'ים ולהציג בכל העולם עד מותה ב-1978 בברלין.
גם היום משתמשים אמנים רבים בטכניקה של קולאז'.
ומכיוון שהזכרתי את ראלף סטדמן ברשומה על גיאורג גרוס, הנה קולאז' שלו:
אמן נוסף, שהוא גם סאטיריקן, שיוצר בטכניקה הזאת הוא יון בארלדאנו הרומני:
האחרון שאציג הוא דייוויד מאך הסקוטי, שחי ופועל בלונדון. אני מזכיר את דייוויד, למשל בפסל הזה שניצב בקינגסטון ליד לונדון:
הנה שני קולאז'ים של דייוויד, שהאסיסטנטים שלו בנו מאלפי פריטים.
לא הכרתי אותה ועכשיו אני ממש לא מבינה איך .העבודות פנטסטיות ,בעיקר שילוב הציורים בקולאז,והכי הכי "רומא".
את הראש של האוזמן" ראש מכאני" אני מכירה בשם "רוח זמננו". אולי יש לו שני שמות?
תודה על עוד רשומה מעניינת ומחכימה