אנגליה בעיניהם של זרים

הרשומה הזאת מלווה באיוריו של מנדוזה לראשי הפרקים בספר הככל האדם האנגלים. לצערי אינני יודע הרבה על המאייר הזה, אבל בילדותי אהבתי את הווינייטות האלה, שליוו כל התחלת פרק בספר, ואני אוהב אותן עד היום.

*

לפני זמן מה נערך ערב השקה לספר הזה של מישל קישקה:

אמרתי שם שאת מה שלמדתי על ערים, ארצות ועמים, למדתי ממי שהיו זרים במקומות האלה, שכן זר יש לו נקודת השוואה, וזה מה שעשה מישל, שהגיע הנה מאירופה והיה לו קנה מידה להשוואה.

כשכתבתי את הספר הולך איתך בלונדון ריחף מעלי צלו של ספר שיצא בארץ בערך כשנולדתי – הככל האדם האנגלים:

לספר הזה הייתה השפעה גדולה על כך שהפכתי להיות חובב לונדון.

גם דברי ימי אנגליה, ספר מצוין שכתב אנדרה מורואה הצרפתי, נכנס לתוך מעגל האהבה הזאת.

וכמובן את הספרים של ג'ורג' מיקש (שלימים גם פגשתי אותו) ובעיקר את כיצד להיות נוכרי, פתחתי יותר מפעם אחת.

כל הספרים האלה לא נכתבו על ידי אנגלים או בריטים.

כאן אביא טקסטים שנכתבו על הבריטים, ובעיקר על האנגלים, מתוך ארבעה ספרים, כולם מנקודת מבטם של זרים. הראשון הוא הספר "שבילי עולם" שכתב אברהם מנחם-מנדל מור (מאהר) בשנת תרמ"א (1880):

תוכלו למצוא את הספר הזה בפרויקט בן-יהודה, בכתב עברי רגיל. במקור הוא כתוב בכתב רש"י.

הנה שלוש טעימות קלות ממנו:

העושר רב מאוד בארץ הזאת ואין ערוך לו, ולו הנזר והעטרה ומשפט הבכורה על כל יחש, חכמה ומעלה. לכן כל אשר הון רב לו, גדול יקרא ולו הכבוד וההוד, אליו ברך יכרעו, ושמו לברכה בפי כל, אולם כרוב עושר הגדולים, כן ירביון העוני והמסכנות בדלת העם, ולכל מאה תושביה יותר מעשרה אביוני אדם הקובצים על יד ומשתחווים לאגורת כסף על פתחי נדיבים, מחיר כל דבר אוכל רב מאוד, ואף אשר במסכנת יאכל לחם, ואך בפת חרבה ישבור רעבונו, תוצאותיו שלוש מאה כסף לשנה. הבריטני הוא חזק ואמיץ ובעל בשר, הנשים יפות מראה וצנועות במידותיהן, גם בני שאטלאנד גיבורי כוח ואורך ימים להם, ואך עד הגיעם לשנת השתים עשרה התמותה רבה בהם, אולם כל אשר עברה עליו השנה ההיא ולא ראה מוות, יבטח כי זקנת שיבה תהי גורלו, ויבוא בכלח אלי קבר, והנשים גם הן טובות תואר מאוד. בני אירלאנד העשירים בריאים וחזקים, אולם דלת העם רזים וחלשים, נשותיהן יפות וצנועות. האנגלי שוקל כל דבר בפלס דעת טרם יעשנו, קר רוח, וחרוץ במלאכתו, ואיננו רודף אחרי מעדנים ותענוגות בני אדם, כי כל ממתקי חכו אך מאכלי בשר צלי אש (יען בושל במרק לא יטעם לו), אך מרום עם הארץ במרגוע ותענוגים תדבק נפשם. רוב בני הארץ אנשי מסחר המה ותחת אשר ישאל כל איש על גבר לא נודע לו מתמול שלשום. הלב נבון לו ורוח דעת בקרבו, ישאל הבריטני לאמר, כמה מספר רכושו ועד איפה גדולת עושרו. אהבת ארץ מולדתו רבה מאוד בלבו, וכל גאונו ורהב נפשו כי בן ענגלאנד הוא.

ככל אשר יגדל כבוד איש והונו, כן יאחר הוא וכל ביתו לקום בבקר. ארוחת הבוקר היא ספל טהעע ולחם סולת. קאווע אף לעתים רחוקות ישתו. לחם הצהריים יאכלו בשעה רביעית אחר חצות היום. מאכלם בשר ולחם חיטה, ולפעמים גם דגים או ירקות, מאכלי חלב, מבלעדי מרק חומט לא יאכלו המרק בראשית האוכל, הגבינה או לחם משוח בחמאה הוא המאסף לכל המאכלים. אחרי אכלם לשובע ישבו הגברים לבד על כוס יין פורטוגעזי כשעה או שתיים. מטפחת אין להם בעת האוכל, אך אחרי כלותם לאכול יביאו להם מזרק מים וירחצו ידיהם בו. בערב ילכו לשוח. ממרום עם הארץ עד דלת העם אך מעסקי הממשלה ידברו, אחר כל דבר שלטון ומלך ידרושו וברוח בינתם יבחנוהו, ובשבתם בבית המשתה ובחומם ישתו שכר פארטר האהוב למו מאוד, לא מעט הן המריבות אשר תצמחנה בגלל הדעות השונות אשר מאיש לרעהו בדברים כאלה, ואחריתן מכת אגרוף ומלחמת איש באחיו. במות להם מת יכסו שחורים את כל הבית, וגם כוורת דבורים בבגדי אבל יכסו, ויכו במפתח על כל כוורת להודיע אל הדבורים את האסון אשר קרה למו:

אף אם למקטנם ועד גדולם אוהבי בצע המה, ונפשם בכסף קשורה, כולם במישור יתהלכו, וכל עושק ורמיה אך תועבה למו, ולכן מספר פועלי און היושבים בבית הסוהר אך מעט הוא, בענגלאנד אחד לאלף, באירלאנד אחד לשני אלפים, ובשאטלאנד אך אחד לשלושה ועשרים אלף. רוב פשעי החוטאים האלה תרמית, גנבה וחמס המה, אולם רצח, שפך דם וקטל אך למצער ולעתים רחוקות. ובכל זאת רבים בחטאם ימותו בכל שנה, כי משפט מוות שם לרוב פשעי בני אדם, ואף הגונב חמישה שילינג מות ימות, ואין כופר לו:

מעניין אם מנדל מאהר ביקר באנגליה…

*

הספר הבא הוא העם האנגלי של וילהלם דיבליוס:

דיבליוס (1876-1931) היה היסטוריון ובלשן גרמני, שהתמקד באנגליה וכתב גם ספר על דיקנס. בגרמניה ראה הספר אור בשנת 1922 ונחשב להצלחה. בעברית הספר ראה אור בשנת תרצ"א (1931) בהוצאה שנקראה "חברה". הנה קטע מההקדמה שבספר:

התרגום של אברהם יערי נמלץ, ברוח הימים ההם, אבל לא נטול חן. הנה כמה קטעים, והראשון שבהם מדבר על האינדיבידואליזם של האנגלי:

והנה משהו על היחס לנשים בחברה האנגלית:

כשהזרים מנסים לנתח את האופי האנגלי, אחד המושגים הראשונים שזוכה לטיפול יסודי הוא כמובן ה"ג'נטלמן". גם דיבליוס מקדיש לזה כמה עמודים. הנה קטע קצר:

והנה משהו על תפיסת העולם הפילוסופית של האנגלים לפי דיבליוס:

אם הייתי צריך להוכיח שבניסיון להבין עם או מנטליות נזקקים להרבה "השוואה", כפי שטענתי בדברים שאמרתי בערב ההשקה לספר של מישל, הרי שדיבליוס הוא דוגמה מובהקת לכך. בכל כמה משפטים תקראו שהוא משווה את האנגלי לצרפתי, וכמובן לגרמני.

*

את הספר הככל האדם האנגלים המוזכר לעיל, שפעם הכירו היטב בארץ, כתב חוקר הולנדי בשם גוסטאף יוהאנס רנייר (Gustaaf Johannes Renier) (1892 – 1962), בן לאב הולנדי ואם בלגית דוברת אנגלית.

רנייר למד היסטוריה באוניברסיטה של גנט. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא בא לאנגליה ונשאר בה עד 1957. בהתחלה עבד כעיתונאי וכמתרגם ואחר כך היה בצוות המרצים ב UCL.

הספר תורגם כמובן גם לאנגלית. האנגלים ניסו לראות בו ספר הומוריסטי, משהו כמו כיצד להיות נוכרי של מיקש (ראו להלן), אבל חלקם די נעלבו מהספר, ועד היום אפשר למצוא תגובות די זועמות על הספר הזה ברשת.

בעברית, בגלל התרגום הבלתי אפשרי (של י.ל. ברוך) קשה קצת לזהות את ההומור ההולנדי.

אני מביא לכם קטעים, שגם בחלקם תוכלו להיווכח שקשה לכתוב ספר כזה במונחים מוחלטים וחייבים להשתמש בהשוואה.

נפתח בקטע בו רנייר מדבר על ההומור של האנגלים:

*הבנתם שכאשר הוא כותב "קהל אנגלי בשעת המשחק", הכוונה היא למחזה (Play).

הקטע הבא צוטט הרבה.

עד היום אוהבים הזרים והתיירים להתלוצץ על ה- I am afraid. אבל הוא כמובן מתקשר גם ל"אנדרסטייטמנט" וגם לכבוד שהעם הזה רוחש לאמת המדויקת.

פרק מיוחד יש בספר הזה על היחס של האנגלים לחיות. עבור המחבר זאת הזדמנות טובה לדבר על הצביעות האנגלית.

את הצביעות הזאת רנייר לוקח גם למחוזות אחרים:

36 שנים לאחר המשפט הידוע של אוסקר ויילד, הנה מה שכתב רנייר על הומוסקסואליות:

הקטע האחרון מעניין במיוחד, שכן הוא מנסה להסביר את ההצלחה של האנגלים (שאז עדיין היו מעצמה) דווקא בחוסר החשיבה שלהם וגם ב"אונאת עצמם".

*

הספר האחרון כאן הוא ידוע מאוד, ולמרות שלא תורגם אף פעם לעברית הוא מוכר היטב בישראל –

כיצד להיות נוכרי של ג'ורג' מיקש.

את מיקש, שפגשתי בעבר מספר פעמים, אני מכנה באופן טבעי "קישון של האנגלים". את הפרק על המין, שהוא הפרק המצוטט ביותר, מסכם מיקש בעשר מילים: "ביבשת יש חיי מין, לאנגלים יש בקבוק חם" (באנגלית זה יוצא עשר מילים).

את הספרים של מיקש, שמת  ב 1987, קוראים עד היום ולעתים רואים אותם בערימות ליד הקופות בחנויות הספרים, מה שמעיד שהם עדיין פופולאריים.

איך זה קרה שאומה שהוציאה מתוכה אנשי הומור כמו ג'ונתן סוויפט, אוסקר ויילד, פיטר קוק וג'ון קליז – ההומור שלה מיוצג על ידי הונגרי עם הומור די בינוני? הומור שאין בו כמעט שני יסודות חשובים שהאנגלים המציאו – כוונתי לנונסנס ולסאטירה נשכנית.

לשאלה הזאת אקדיש בעתיד רשומה מיוחדת. בינתיים אביא כאן כמה שורות מהפרק "רק אנגלים וכלבים משוגעים", מהמהדורה הראשונה של "הולך אתך בלונדון":

הנה קטע שכתב מיקש על התור האנגלי

עמידה בתור היא התשוקה הלאומית של אומה שהיא בדרך כלל אדישה. האנגלים קצת מתביישים בזה ומכחישים שהם מעריצים את זה.

ביבשת, כאשר אנשים עומדים בתחנת אוטובוס, הם מתגודדים מסביב בצורה לא מאורגנת. כשהאוטובוס מגיע הם מסתערים לכיוונו. רובם נלקחים על ידי האוטובוס והמיעוט בר המזל נלקח משם על ידי אמבולנס שחור ואלגנטי. האנגלי, אפילו אם הוא לבד, יוצר תור מסודר של אדם אחד.

הפרסומת הגדולה והאטרקטיבית ביותר לפני בית הקולנוע מכריזה: עמדו כאן לכרטיסים ב-4 שילינג ו-6 פני; עמדו כאן לכרטיסים ב-9 שילינג ו-3 פני, ועמדו כאן לכרטיסים ב-16 שילינג ו-8 פני (לא כולל מיסים). בתי קולנוע שלא מציבים את השלטים האלה של התורים, לא עושים בכלל עסקים טובים.

בסופי השבוע, האנגלי עומד בתור בתחנות האוטובוס כדי לנסוע לריצ'מונד, אחר כך בתור לעלות על סירה, אחר כך בתור בשביל כוס תה, אחר כך בתור בשביל גלידה, ואז מצטרף לעוד כמה תורים משונים רק בשביל ההנאה, ואחר כך שוב בתור בתחנת האוטובוס, והנאתו שלמה.

הרבה משפחות אנגליות מבלות ערבים יפים בבית כשבני המשפחה עומדים שעות בתור, וההורים מאוד עצובים כשהילדים עומדים בתור ללכת לישון.

והנה עוד קטע קצר – שתי שיחות על מזג האוויר:

 

מזג אויר טוב

– יום נהדר, נכון?

– נכון מקסים?

– השמש…

– לא נהדר?

– מדהים, נכון?

– כל כך יפה וחם…

– באופן אישי אני חושב שזה נהדר כשזה חם – נכון?

– אני ממש מעריץ את זה, אתה לא?

 

מזג אויר רע

– יום מגעיל, נכון?

– נכון נורא ואיום?

– הגשם… אני שונא גשם…

– אני בכלל לא אוהב את זה. ואתה?

– תאר לעצמך, יום שכזה ביולי. גשם בבוקר ואז קצת שמש ואז גשם, גשם, גשם כל היום.

– אני זוכר יום כזה בדיוק ביולי 1936.

– כן, גם אני זוכר.

– או שזה היה 1928?

– כן, נכון.

– או 1939?

– כן, זהו.

איור של בנטלי

אגב, מיקש כתב גם שני ספרים על ישראל. כששאלתי אותו למה הם לא תורגמו לעברית, הוא ענה לי: "אתם לא צריכים אותם, לכם יש את אפרים קישון. שנינו גונבים מאותם מקורות רק שאני מודה בזה והוא לא".

בקרוב אעלה כאן רשומה שעיקרה ספר שכתב מיקש על הומוריסטים:

צ'רלי צ'פלין

סטיבן ליקוק

לייל אמבר

הפאנץ'

אוולין וו

פ.ג'. וודהאוס