הייתי בן שנתיים כאשר אליהו מייטוס תרגם לעברית את אחד-עשר האלופים של אדוארד בס.
במקור נקרא הספר אחד עשר בני קלפצוּבּוֹב, אבל לך ותן שם כזה לספר בעברית.
במהדורה העברית לא נכתב שם המאייר.
רק מאוחר יותר התוודעתי לזהותו של מי שאייר אותו – יוזף צ’אפק:
שהוא גם אחיו הבכור של קרל צ’אפק ושותפו לכתיבה, בעיקר של המחזה חיי החרקים או העולם בו אנו חיים. הנה צילום של שניהם:
על קרל צ’אפק כתבתי הרבה ברשומות שלי. כאן אנסה להעביר כמה צדדים יצירתיים של אחיו יוזף.
ברשומות קודמות ניסיתי להאיר צד מעניין באמנות הצ’כית המודרנית, וכוונתי לעניין הרב שהם גילו באמנות המודרנית ובעיקר בקוביזם, שהיה ממש לאחד הסמלים החזותיים של הרפובליקה הצ’כית שקמה ב-1918. בפראג גם יש מוזיאון לקוביזם.
אבל יחד עם זה הצליחו האמנים הצ’כים לשמר את האופי העממי ולהישאר צמודים לפולקלור, שאופיין באגדות שהיו כמעט לחלק מההיסטוריה.
אם היה עלי לבחור יוצר אחד כדי להדגים את השילוב הזה, יוזף צ’אפק הוא המתאים ביותר.
למרות שהוא עצמו רצה שיכירו בו כצייר, הוא עסק בתחומים רבים: סופר, משורר, עיתונאי, מבקר, מחזאי ומעצב במה.
מחוץ לצ’כוסלובקיה אחיו קרל ידוע יותר, אבל בצ’כוסלובקיה הוא היה מה שהיינו מכנים “גיבור תרבות”.
ברשומה הזאת אביא רק את שלושת הצדדים ביצירה החזותית שלו, ולא אעסוק בעולם הטקסטים שלו, שאותו אני כמעט לא מכיר.
אני גם לא מקפיד על סדר כרונולוגי, שכן הוא עשה דברים רבים במקביל, גם לשם האמנות וגם לשם הפרנסה.
ראשית דרכו כאמן היא בתחום הפיגורטיבי, ובאופן לא מפתיע היו אז השפעות גם של האר-נובו וגם של אמנים אחרים:
ואפילו התכתב עם הדאדא:
ואז הוא נסק, לפי דבריו, למדרגה רוחנית גבוהה יותר, דהיינו לקוביזם.
ואפילו לפיסול קוביסטי:
והנה דיוקן עצמי שלו:
הקוביזם שלו היה מאופיין בהפשטה גאומטרית, ובשלב מתקדם נשק ממש לאבסטרקט:
ומהקוביזם שלו, לספרי הילדים, וכזכור – ללא רצף כרונולוגי.
מעניין לראות איך אמן מעמיק חקר, שכותב מאמרים פילוסופיים ומאמרי ביקורת על אמנות “גבוהה”, ממש בו זמנית כותב ומאייר ספרי ילדים.
הבאתי את שני הציורים שלהלן כמין חוליית מעבר מהאמנות לאיור:
חלק מספרי הילדים שאייר היו ספריו של אחיו קרל. למשל הספר הזה:
ספר שראה אור גם בעברית, בתרגומה של רות בונדי בהוצאת גוונים, 2003. שם מדובר על חתול שאיזו סבתא מביאה לנסיכה.
הנה כך מתאר קרל צ’אפק את החתול:
מי שמתעקש יכול לראות אצלו דמיון מסוים לאיורים של בן גילו האגדי, יוזף לאדה:
שניהם, אגב, נולדו ב-1877. אבל גם השפעות של האמנים הגדולים: יוזף מאנס:
הנה עוד שני איורים מהספר הזה:
ספר אחר של קרל, הפעם על כלב, שזכה להצלחה ענקית, הוא הספר הזה:
הנה שני איורים מתוך הספר הזה:
בספר הזה היו גם כמה איורים בצבעי עיפרון, שהם הרבה פחות מוצלחים לדעתי:
הספר הידוע ביותר שיוזף צ’אפק גם כתב הוא זה:
האיורים בספר הזה הם אולי התמימים ביותר שיצאו תחת ידיו:
בכמה מהם הוא גם שילב את עצמו:
ומכאן לקריקטורות הפוליטיות שלו, שחלקן נאסף בספר הזה:
עוד לפני שגרמניה פלשה לצ’כוסלובקיה אייר יוזף צ’אפק את הקריקטורות האלה. למשל את זאת, משנת 1933:
הכיתוב: לא כל אלה שאין להם עיניים הם בדעה אחת, ואף אחד אינו עיוור כמו העיוורים הגרמנים.
או זאת:
כיתוב: עקרונות החינוך הנאצי: הוראת הביולוגיה היא מאוד חשובה, בעיקר לימוד על הגזעים האנושיים. עינו של המתבונן העצמאי חייבת להיות חדה כדי להבחין בהבדלים.
אבל כאן אני רוצה להביא מהו שאני תמיד אוהב מאוד, וזה “נושא ווריאציות”. והנושא הוא “מגפיים”.
^הם נולדו – כמו דברים רבים אחרים – מתוך הכאוס.
^או אולי רצונו של האל והמדינה עשו אותם לשליטים.
^ככל הנראה אפילו ההיסטוריה צועדת על מגפיה.
^המצעד עבר
^אבל כשאני שומע את המילה ‘תרבות’…
^ככל שהמגפיים גדולים יותר, כך האזרח קטן יותר.
^ליד שולחן הכתיבה
^נשימתו של גאון
^ועכשיו בוא נראה את הדמוקרטיות הנחשלות.
^ומצד שני, כשהדבר הזה נכנס בהם…
בספטמבר 1939, כמה חודשים לאחר שאחיו קרל מת, נעצר יוזף צ’אפק על ידי הגסטפו ונשלח למחנה ריכוז. הוא מת שש שנים אחר כך בברגן-בלזן, זמן קצר לפני שנגמרה המלחמה.
הנה יוזף בדיוקן עצמי:
*תודה לתמר פוֹקס על ספר הקריקטורות שנתנה לי.
מעניין ויפה – תודה לך.
מצויין הענין עם המגפיים.תודה רבה!
אני גם רוצה לראות את ספר האיורים שלו, בבקשה:]
מאוד מענינת רשומה זו. קראתי בשקיקה. תודה רבה