הנבואה ניתנה לאוכלי כובעים

בכל מיני צמתים יושבים אנשים שמקבלים משכורות גבוהות כדי להגיד לנו איך ייראה העתיד, וגם מה יצליח ומה לא. לא תמיד זוכרים את השמות שלהם.

מישהו זוכר איך קראו לאיש הזה שאמר לבעלי העסק של האופניים, האחים ווילבור ואורוול רייט "הדבר הזה לא יטוס"?

אבל את השם סטיוארט רוב, שתרגם פרק מכתבי נוסטרדמוס וניבא שבשנת 1999 תהיה פלישת חייזרים ותתחולל שריפה ענקית, אני זוכר. ואני גם זוכר את שמו של החבר שלי שקרא את זה וטרח לבשר לי על האסון הקרב.

בשנת 1925 הורה עורך הדיילי אקספרס (איך קראו לו, לכל הרוחות) לאנשי הצוות של העיתון להיפטר מאחד, ג'ון לוגי בירד, שכיום מוכר כאבי הטלוויזיה. וככה הוא אמר לחבריו במערכת: "היזהרו מהמשוגע הזה שאומר שיש לו מכונה שאפשר לראות בה בעזרת רדיו. יכול להיות שיש לו תער".

אני עצמי שמעתי מעורכים רבים בהוצאות הספרים שלספר והילד הזה הוא אני, אין שום סיכוי להצליח. מישהו היה לו גם הסבר מדעי-פסיכולוגי: אנשים לא אוהבים ספר שבכותרת שלו יש את המילה אני.

ברשומה הזאת הבאתי כמה מקרים משעשעים של נבואות כאלה מההיסטוריה.

הייתם מאמינים שגאון כמו צ'רלי צ'פלין, שבשנתו הראשונה בהוליווד עשה 35 סרטי קולנוע, אמר את השטות הזאת: הקולנוע הוא רק אופנה חולפת. מה שבאמת מעניין את הקהל זה לראות אנשים חיים על הבמה.

כאשר טייקון הסרטים ה.מ. וורנר שמע שמישהו העלה את הרעיון לעשות סרט מדבר, הוא אמר: מי לעזאזל רוצה לשמוע שחקנים מדברים?

אבל לפחות אפשר להגיד עליו שבסוף שכנעו אותו והוא עשה היסטוריה כשהפיק את הסרט המדבר  הראשון, זמר הג'אז.

ונישאר בקולנוע. אחרי מבחן הבד הראשון שלו בהוליווד, בו ניסה הבחור הצעיר להרשים את מחפשי הכישרונות במגוון כישוריו, הוא נדחה בארבעה משפטים קצרים: לא יודע לשחק. לא יודע לשיר. קצת קרח. קצת יודע לרקוד.

שמו היה פרד אסטר.

המפיק יוז, שהפיק בין השאר את הסרט הנפלא כותרת ראשית בשנת 1931, לא רצה לקבל לתפקיד הראשי את ג'יימס קגני, בטענה שהוא קטן מדי, וגם לא את קלרק גייבל, עליו אמר:

עם האוזניים האלה הוא נראה כמו מונית עם שתי דלתות פתוחות.

הסרט בכיכובו של אדולף מנז'ו אמנם הצליח, אבל גם קגני וגייבל די הצליחו.

לואיס ב. מאייר התעקש ללהק ככוכבת בסרט "הקוסם מארץ עוץ" את שירלי טמפל, וכשאנשים בסטודיו רצו את ג'ודי גרלנד, הוא אמר שהיא מבוגרת מדי.

היום כולם שמחים שהצליחו לשכנע אותו.

אגב, אחרי ההקרנה אמר אחד המפיקים שהוא מצטער שהם עשו את הטעות והכניסו את השיר הטיפשי הזה אי שם מעבר לקשת בענן.

כששני נערים בני 17, ג'ו שוסטר וג'רי סיגל, הציעו לאיזה מו"ל קומיקס שהגיבור שלו נקרא "סופרמן", הוא עיקם את האף. אבל בסוף עשה איתם עסקה וחתם איתם על חוזה שבו נכתב שהם מקבלים 130 דולר תמורת ויתור על כל הזכויות.

ומסרטים לספרים:

כשביאטריקס פוטר סיימה לכתוב את "פיטר ראביט" היא הציעה אותו לשישה מו"לים, ונדחתה.

מכיוון שהייתה בעלת אמצעים, היא הוציאה את הספר על חשבונה ומכרה עותקים לחברים ולבני משפחה. בשנת 1903 החליט פרדריק וורן, אחד המו"לים שדחה את הספר, שאולי בכל זאת יש בו פוטנציאל מסחרי. הוא הפיק את הספר בתנאי שהמחברת תממן אותו, אבל תקבל תמלוגים. בתוך שלוש שנים עברו המכירות את ה-75,000 עותקים. עד היום הספר הזה הוא הצלחה ענקית.

מעניין שדווקא בישראל אין קונים לביאטריקס פוטר.

גילברט קית צ'סטרטון, האיש שכתב בין השאר את "האב בראון", נחשב לאחד הסופרים המבריקים של זמנו. אבל הוא אף פעם לא שכח מה אמר לו אחד ממוריו כשהיה בן שמונה: אם היינו יכולים לפתוח לך את הראש, היינו מוצאים שם גוש שומן לבן במקום מוח.

ב 1834, שש שנים לפני שהמשורר סמואל קולרידג' מת, התפרסמה ב "לונדון ויקלי רביו" רשימת ביקורת ובה נכתב: אנחנו לא יכולים למצוא פואמה אחת של קולרידג' שתיזכר בעתיד. הדור הבא יחשוב שאנחנו גמדים אינטלקטואלים כי חשבנו שקולרידג' הוא משורר דגול.

קולרידג', כידוע, נחשב לאחד מגדולי המשוררים הבריטים.

גם דיקנס קיבל ביקורת דומה ב"סטרדיי רביו". כך נכתב שם:

אנחנו לא מאמינים שהמוניטין שלו יחזיקו מעמד. בעוד חמישים שנה הקוראים לא יבינו את ההקשרים, והילדים שלנו יתפלאו למה שמנו את דיקנס בראש רשימת הסופרים שלנו.

עיתון בסן פרנסיסקו קיבל מאמר מסופר אנגלי, רודיארד קיפלינג. המאמר אמנם התפרסם, אבל כשקיפלינג שלח לעיתון עוד מאמרים אמר לו העורך:

אני מצטער מר קיפלינג, אבל אתה פשוט לא יודע איך להשתמש בשפה האנגלית.

אחת הדחיות שמרבים לדבר עליה הייתה הדחייה שקיבל ג'ורג' אורוול כשהציע את "חוות החיות" להוצאת "פאבר את פאבר".

העורך כתב לו:

אנו בספק אם זו נקודת המבט הנכונה להעביר ביקורת על המצב הפוליטי בימינו.

הסיבה שהדחייה הזאת התפרסמה, הייתה בגלל ששמו של העורך היה ט.ס. אליוט…

גם הוצאת ג'ונתן קייפ דחתה את הספר והעורך כתב לו:

אני חושב שהבחירה בחזירים כמעמד השולט יעליב אנשים רבים, במיוחד אנשים רגישים כמו הרוסים.

ואסיים במוצרט.

וכאן גם שמו של המבקר ידוע.

כשהוצגה האופרה "נישואי פיגארו" לראשונה בשנת 1786, הקיסר פרדיננד לא היה מרוצה, ואמר למוצרט:

רועש מדי, מוצרט יקירי… יותר מדי תווים…

אז כשאתם קוראים את הדברים האלה, זכרו מה שאמר פעם ברטולד ברכט:

זה שצוחק עדיין לא שמע את החדשות.