לפני 100 שנה כתב ירוסלאב האשק את החייל האמיץ שווייק.
בשבת, 6.2.21, דיברתי בתוכנית הרדיו של רון נשיאל על הספר הזה.
לקראת השיחה כתבתי רשימה שהתכוונתי לקרוא בשידור ברדיו, אבל כדרכי אני מעדיף לדבר לא מהנייר, והשיחה הייתה שונה ממה שתקראו כאן.
הערה:
בקריאה שנייה ראיתי שלא כללתי בטקסט דברים רבים שרציתי להגיד על האשק, גם בגלל ספר הסיפורים שיצא לאחרונה לאור בעברית בתרגומו של פאר פרידמן.
ולכן אעלה בקרוב עוד רשומה על האשק.
אז הנה מה שכתבתי, כשבתוך הטקסט פיזרתי כמה צילומים של האשק וכן כמה איורים של לאדה מתוך הספר:
*
אני חייב להתחיל בטעות: בשנת 1935 העלו בתיאטרון האוהל את ההצגה על שווייק. העיבוד למחזה היה של מקס ברוד, שתורגם בידי אביגדור המאירי, והוא זה שנתן את השם החייל האמיץ שווייק, שזה שונה מהמקור הצ'כי, שהוא למעשה "החייל הטוב שווייק", וכך זה נשמר בכל התרגומים מאז.
אמנם שווייק אולי אמיץ, אבל הדגש של האשק הוא על טוב, כי חייל טוב הוא לא היה. מעצם הצגתו כחייל "טוב" נגזר ההומור הטיפוסי של שווייק.
שווייק הוא תמיד "טוב", תמיד חיובי, ועל כל דבר שמאשימים אותו הוא מודה בחיוב – כן, הוא אידיוט; כן, הוא משוגע; אם צריך הוא אפילו רצח את פרדיננד, מה שהבעיר את מלחמת העולם הראשונה.
התמימות האירונית שלו היא הבסיס להומור של האשק. כששואלים אותו אם הוא מודה על שורה של פשעים, הוא אומר: "אני מודה בכל, צריכים להחמיר בדין, כשלא מחמירים לא משיגים כלום. כשאני הייתי בצבא…"
"סתום את הפה", אומר לו מפקח המשטרה, "ותענה רק על מה ששואלים אותך".
חוץ מהמשחק הזה בין תמימות לערמומיות יש אצל שווייק עוד מנגנון הומוריסטי נפלא, שאותו אפשר לראות אגב גם אצל שלום עליכם.
יש לו דרך נפלאה להעביר הכול לעולם הקטן שלו. את זה מזהים כבר בתחילת הפרק הראשון. כשבעלת הבית שלו הגברת מילר אומרת לו "ובכן, הרגו לנו את הפרדיננד", כלומר, הרצח שהביא למלחמה, שווייק אומר: "איזה פרדיננד, גברת מילר? אני מכיר שני פרדיננדים. אחד הוא משרת אצל הרוקח והשני פרדיננד קוקושקה שאוסף גללי כלבים, ועל שניהם אין מה להצטער".
אגב, מאיר מרגלית, השווייק הנצחי שזכיתי לראות על הבמה, היה אומר: "איזה פרדיננד, הגברת מילר? אני, שני פרדיננדים אני מכיר, ועל שניהם אני אומר בפה מלא – חבל".
את המנגנון הזה של "זה מזכיר לי" האשק מעלה בספר הזה לרמה של גאוניות.
הקורא לפעמים מתעייף מהסיפורים ששווייק נזכר בהם וטורח לספר אותם על כל פרטיהם, מה שהופך כמעט לסמל המסחרי שלו.
כמעט בכל מאמר על שווייק שיכתוב מומחה לספרות מקפידים לכתוב שמבחינה ספרותית טהורה יש בספר המון חסרונות. לא רק שזה נכון, זה גם היופי שבספר. וזה קורה בין השאר כי זה אחד המקרים הנדירים בספרות שהכותב והגיבור הם כמעט אותו אדם (ואני כמובן לא כולל בזה ספרות אוטוביוגרפית).
מי שיקרא בעיון את שווייק יראה שפרקים רבים נפתחים ולפעמים גם מסתיימים באמירות שמשולבות בהן דעות של האשק.
בסוף הפרק החמישי, שבו צועק שווייק: "בטח שאנחנו ננצח במלחמה הזאת. אני חוזר על זה עוד פעם, רבותי!" האשק מוסיף את המשפט: "ואי מזה, ממרחקי קורות הימים, ירדה על אירופה האמת, כי המחר נתץ ינתץ גם את תכניות ההווה". – משפט שבעצם משבש מבחינה ספרותית את עניין הזמן.
ולפעמים האשק מרשה לעצמו להגיד גם מטעם עצמו משפט אירוני כמו:
"בימים שהיערות לחוף הראב בגליציה ראו את צבאות אוסטריה נסים אל מעבר לנהר, וכשלמטה בסרביה ספגו הגדודים האוסטרים מה שהיה ראוי להם מכבר, נזכר פתאום מיניסטריון המלחמה בשווייק, על מנת שהוא יוציא את המונרכיה מן הבוץ".
את פרק 9, שבו שווייק נמצא בכלא הצבאי, פותח האשק בסיפור שלו. כך מתחיל הפרק:
"מקלטם האחרון של האנשים שלא רצו לצאת למלחמה היה הכלא הצבאי. הכרתי פעם מועמד להוראה שלא רצה לשרת כמתמטיקאי בחיל התותחנים ומשום כך גנב את שעונו של סגן אחד כדי להיכנס לבית כלא צבאי. הוא עשה כן בכוונה. המלחמה לא עשתה עליו רושם ולא קסמה לו. שטות גמורה הייתה בעיניו לירות באויב ולהרוג בקליעים ובפגזים מועמדים להוראת מתימטיקה אומללים כמוהו בצד שכנגד".
והוא ממשיך את הסיפור הזה על עמוד שלם ומוכיח לנו שהוא נודניק בדיוק כמו שווייק.
גם בפרק 11 שבו שווייק יוצא עם הכומר הצבאי, הבוס שלו, לערוך מיסה שלפני הקרב, האשק מביא לנו דוגמאות מההיסטוריה. ואני מצטט:
"ההכנות להרג נערכו תמיד בשם האל או איזה מצוי עליון מדומה שהמציאה האנושות ובראה בצלמה. הפניקים הקדמונים, לפני התיזם את ראשי אסיריהם, ערכו אותם טקסי תפילה חגיגיים עצמם שערכו מקץ כמה אלפי שנים דורות אחרים, בטרם יצאו לקרב להשמיד את אויביהם באש ובחרב. אוכלי האדם באיי גיניאה ופולינזיה, לפני טרפם בסעודת חג את שבוייהם או אנשים מיותרים אחרים, כמו מיסיונרים, בעלי מסעות, סוכני בתי עסק שונים או סקרנים סתם, נוהגים להעלות קורבנות לאליליהם, אגב פולחנות ססגוניים ביותר. הואיל ולא הגיעה אליהם עדיין תרבות בגדי הקודש, היו מקשטים את ירכיהם בזרי נוצות צבעונים של עופות יער".
והקטע הזה נמשך עם עוד דוגמאות מחרידות ששמות ללעג את הדת. ואת זה כזכור עושה האשק ולא שווייק. אגב, למי שלא זוכר, הכומר הצבאי הוא יהודי בשם כץ שהתנצר, והוא אחת הדמויות הכי נלעגות בספר, שיש בו עוד כמה גילויים אנטישמיים קלים.
עוד בעיה ספרותית אלה הפרקים. בתחילת הספר יש פרקים קצרים שמעבירים אותנו מעלילה לעלילה. בשני הספרים האחרונים הפרקים הם ארוכים ואין ביניהם הבדל מהותי.
בסיום ספר הראשון, "בעורף", הנפרש על כ-200 עמודים, האשק כותב אחרית דבר מצחיקה מאוד, שבה הוא מתנצל על הגסויות שיש בספר וגם משלים לנו פרטים על הגיבורים כאילו מדובר בספר דוקומנטרי.
אז כמו שאמרתי, שווייק הוא בן דמותו של היוצר שלו האשק: האשק, הבוהמיין הפרוע, שכל מילה שכתב היה מוכן למכור תמורת כוס בירה; האשק, שגוייס למלחמה, נפל בשבי הרוסי ושם הצטרף לכוח שנקרא "הליגיון הצ'כי" שיזם מסריק, אבל גם ממנו הוא ערק. הוא התכוון לכתוב על זה בשני הכרכים של שווייק שלא נכתבו.
אגב, כשחזר לפראג אחרי המלחמה, הוא הביא איתו אישה רוסיה והוא רק שכח שבפראג הייתה לו אישה שהוא שכח להתגרש ממנה.
למי שלא זוכר, האשק הוא בן גילו של קפקא. שניהם נולדו ב-1883. האשק מת בגיל 40 וקפקא מת כשהיה בן 41. לא היה שום קשר בין שני ההפכים האלה. לא רק שהאשק כתב מסורבל בהשוואה לקפקא הדייקן, אלא שהאשק היה שייך לכותבים בצ'כית וקפקא כידוע כתב גרמנית.
מה שקישר ביניהם היה יהודי אחד. וכוונתי למקס ברוד, שרבים מכירים אותו כמי שהכיר לעולם את הגאונות של קפקא.
כשברוד קרא את שווייק בתרגום לגרמנית הוא התאהב בו ועשה הרבה כדי לפרסם אותו, כולל, כפי שהזכרתי בהתחלה, כתב את המחזה. כששמע על כך האשק הוא אמר, ואני מצטט:
"עד עכשיו הייתי אפס. אבל עכשיו כשיהודי לוקח אותי לידיים, עוד תראו מה שיצא ממני…"
חוץ מכל מה שכתב, כ-1500 סיפורים, האשק עסק במלאכות שונות ומשונות, כולל מכירת כלבים. יש לו אפילו סיפור מצחיק על זה.
בידע הזה הוא השתמש ב"שווייק" כשסיפר איך שווייק גונב כלב עבור לויטננט לוקש, ומה קורה כשבעליו של הכלב רואה את הלויטננט עם הכלב.
בעיני זה אחד הקטעים הכי מצחיקים בספר.
וארשה לעצמי לסיים בקטע ממנו:
"אלוף פרידריך קראוס נושא התואר פון צילֶרגוּט על שם כפר בגליל זלצבורג, שאבותיו גימרו אותו במאה השמונה עשרה, היה שוטה ממדרגה ראשונה. כשהיה מספר משהו, דברים מובנים מאליהם, היה שואל תמיד אם הכול ירדו לסוף דעתו: 'ובכן, חלון, רבותי, אתם יודעים מה זה חלון?'
או: 'דרך שיש לה תעלות משני צדדיה קרויה כביש. ובכן, רבותי, אתם יודעים מהי תעלה. תעלה היא חפירה שעובדים בה אנשים מספר. זהו שקע. כן. עובדים באתים. אתה יודעים מה זה אֵת?' הוא סבל משיגעון של מסביר ועשה זאת בהתלהבות של ממציא המרצה על יצירתו.
'ספר, רבותי, כלומר ריבועי נייר גזורים בגדלים שונים, מודפסים ומכורכים ומחוברים בדבק, כן, רבותי, אתם יודעים מה זה דבק. דבק הוא חומר דביק.'
הוא היה שוטה רב ועצום עד שהקצינים היו עוקפים אותו מרחוק כדי לא לשמוע מפיו שהמדרכה חוצצת בין הרחוב ובין נתיב הנסיעה ושזה פס מוגבה ומרוצף מסביב לחזיתות הבתים. וחזית הבית היא אותו חלק הנראה מן הרחוב או מן המדרכה. אי אפשר לראות את אחורי הבית מן המדרכה, דבר שאנו יכולים להיווכח בו כשאנו יורדים לנתיב הנסיעה".
והנה האשק שציירתי על פי צילום ידוע בעטיפה לספר מפקד העיר בוגולמה:
את הספר הזה קראתי בזכותך, ואם זה היה הספר היחיד שהייתי קוראת כי המלצת לי עליו,[המלצת על עוד הרבה, וקראתי ] זה היה שווה.
צחקתי ממנו נורא, ממש בקול רם עם כל הנחירות והעיוותים , תנועות הידיים וכאבי הלחיים.
והאיורים שלו- פנטסטים.
מושלם הספר הזה, ומי שמוכיח שיש בו הרבה פגמים כי הוא לא מתנהג לפי תורת הספרות, מוכיח למה בעצם לא צריך אותה, את תורת הספרות.
אחד הספרים החכמים, אנושיים, מצחיקים ומעודדים שקראתי. אם יש שוויק- אתה לא לבד בעולם.
תודה!
תודה לדני על העלאת יובל המאה לחייל הטוב יוזף שווייק. ייאמר שיארוסלב האשק דייק בעובדות היסטוריות וגאוגרפיות, למרות חוסר העריכה של הספר והסרבול של העלילות (והסוף שאיננו, כפי שמעיד הזקן על הר דיזנגוף).
דני מזכיר דווקא את הקרב על נהר ראאב (Raba) בגליציה המערבית, יובל של הויסלה שמקורו ליד העיירה נובי-טארג, הלא היא ניימארקט שלנו. אגב בין אוסטריה והונגריה יש נהר יובל הדנובה, בעל אותו שם Rába. אבל אנחנו בגליציה, שם, כפי שרומז האשק, נערך קרב מרכזי בתחילת המלחמה הגדולה, באוגוסט 1914 ובו אכן נחלו צבאות אוסטרו-הונגריה מפלה קשה מדי צבא רוסיה (הרבה "בזכות" בגידת קצין המודיעין האוסטרי קולונל אלפרד רדל, יליד למברג במזרח גליציה) ונסו מערבה, לשמחתו של האשק. כמעט שנה אחר כך בעזרת צבא גרמניה, התהפך הגלגל וצבא רוסיה נדחף מזרחה.
כמו רוב יהודי מזרח אירופה, יהודי האזור תמכו באוסטריה וגם בגרמניה האימפריאלית, וכלל לא ששו לבוא חיילי רוסיה הצארית מדכאת היהודים. האשק מתאר פגישות של שווייק וחבריו עם יהודים גליצאים, הארכיטיפים בדמות חסידי צאנז (נובי-סאנץ') ובנותיה. כעשרים וחמש שנה אחר כך שוב התהפך הגלגל וכל יהודי האזור עלו באש בידי בני הלוחמים האוסטרים מהמלחמה הקודמת.
ועוד משהו: נראה שאוברלויטנאנט רודולף לוקאש מפקדו של שווייק הוא הדמות החיובית היחידה (!) והבלתי נלעגת לאורך כל הספר מרובה הדמויות.
בקייב האוקראינית מצוי תבליט יפה של האשק בחזית הבית בו התגורר ב-1916-18 ברחוב ולאדימירסקאיה, וברקע בולט שווייק הטוב מעשן מקטרת, כמובן כפי שתיאר אותו יוזף לאדה.
ושוב תודה לדני הטוב (וזכור לטוב גם הספר מפקד העיר בוגולמה, בתרגום רות בונדי ובאיור קרמן).