ירוסלאב האשק ויוזף לאדה – סופר ומאייר

כשכתבתי את הרשומה הקודמת על יחסי סופרים ומאיירים, רציתי לסיים אותה ביחסים שהיו בין ירוסלאב האשק ליוזף לאדה, היוצרים של החייל האמיץ שווייק; ואז ראיתי גם שהרשומה מתארכת וגם שיחסי השניים האלה ראויים לרשומה נפרדת.

מימין: האשק. משמאל: לאדה.

המיוחד בשניים האלה הוא ששניהם מוכרים באותה מידה, ולפעמים אני שומע משהו כמו: "אני מאוד אוהב את לאדה שכתב את שווייק", וזאת למרות שכאשר לאדה צייר את מאות האיורים שכיום מזוהים עם הדמות, האשק כבר לא היה בחיים.

על חייו של האשק כתבתי בהרחבה בעבר ומי שרוצה לדעת עוד, שיקרא את אחרית הדבר שכתבו רות בונדי וחיים איזק. ולמי שבמקרה אין את הספר, אז הנה הקטע:

ירוסלאב האשק ויוזף לאדה נפגשו בשנת 1907 בבית דפוס שבו הודפס עיתון סאטירי ששניהם פרסמו בו דברים.

"הבטתי באיש", מספר לאדה, "וראיתי דמות עם חזות ילדית. "מה? שאלתי את עצמי, זה הילד שכתב את הטורים הסאטיריים הנפלאים שקראתי?"

"אבל רק כשהוא התחיל לדבר", מוסיף לאדה, "הבנתי שזה האשק".

בתקופות מסוימות היה האשק ממש נווד, ולפעמים היה גר אצל לאדה. גם סביב האירוע הזה נולדו אגדות כמו שהצ'כים אוהבים.

כתבו בעיתונים שלפעמים, כשהאשק היה מגיע מאוחר הביתה, ובדרך כלל גם שיכור, לאדה היה מכה אותו.

בביוגרפיה שלו הכחיש לאדה את הסיפור ואמר שדווקא האשק היה זה שפעם העיף לו סטירה.

הנה האשק באיור של לאדה:

והנה לאדה בדיוקן עצמי:

והנה האשק בעיבוד לצילום שעשיתי:

מכל האגדות שהסתובבו בפראג על האשק, בחרתי רק בעוד אחת:

כולם ידעו שהאשק אוהב מאוד בעלי חיים, ובתקופה מסוימת הוא אפילו סחר בכלבים גנובים שהוא המציא להם אילנות יוחסין, וגם הייתה לו קופה מנדרילית שהוא אהב מאוד. הוא קרא לה "מיס יוליה" ופעם כשישב עם חברים ב"יוניון", בית הקפה האהוב עליו, הוא נראה קצת מבולבל. כשנשאל מה קרה הוא אמר: "אתם יודעים, שכבתי שוב עם מיס יוליה". לפעמים, כתב לאדה, היה צריך לעבוד קשה כדי להסביר את השטויות שהאשק אמר.

השניים היו אומנם חברים, אבל דווקא על העבודה המשותפת אי אפשר להרחיב, כיוון שכפי שכבר הזכרתי האשק כבר לא היה בחיים כשלאדה צייר את כל האיורים.

וכאן אני מביא אתכם לשנת 1930, שאז יצאה לאור המהדורה שנקראת "גרסת שיקגו", תרגום אמריקאי לאנגלית שיצא בלי האיורים של לאדה, ואם אני לא טועה היא גם הייתה מהדורה מקוצרת.

רבים מחוקרי הספרות שראו באיורים של לאדה ממש חלק בלתי נפרד משווייק, תמהו על ההחלטה והציפו את עורכי גרסת שיקגו בשאלות. העורכים טענו לא רק שהאיורים לא מתאימים לטקסט אלא שלדעתם אם האשק היה רואה אותם, הוא לא היה מסכים להם.

כהוכחה לכך הם הראו את האיור היחיד שלאדה צייר לעטיפת הספר, שווייק בגרסתו הראשונה, כאשר האשק היה בחיים, אהב ואישר אותה. ולהשוואה מצד שמאל הגרסה המוכרת של שווייק מהספר:

הם אפילו השתמשו במשפט: "לאדה גנב מהאשק את שווייק".

בניגוד לאיור הראשון, שלדעתם יש בו גם טיפשות, גם חוכמה וגם אנושיות, שווייק החדש שהאשק לא הכיר הוא רק ליצן שמנמן וגרם נזק רב, לא רק לטקסט. וזה גם בגלל ש"שווייקים" רבים בתיאטרון ובקולנוע התבססו על הדמות הזאת והספר הפך לקומדיה ולא לסאטירה, שהייתה כוונתו המקורית של האשק.

בין אם תסכימו לפרשנות של גרסת שיקגו ובין אם לא, ברור שאין מקום להציג את שווייק כ"עבודה משותפת", שכן האשק לא ראה את האיורים של לאדה.

כשהספר ראה אור בשנת 1921 היו בו 540 איורים בשחור-לבן. בשנת 1925 הוסיף לאדה 212 איורי צבע. במהלך השנים הוא גם צבע את האיורים הראשונים והיה מי שספר ומצא שבסך הכול לאדה צייר מעל 1350 ציורים לשווייק (!).

אני לא מכיר עוד ספר שמאייר אחד צייר לו כמות כזאת של איורים.

כמה פרטים על לאדה: קודם כל אפנה אתכם לסרטון. הוא אומנם בצ'כית אבל כדאי לצפות בו:

כשלאדה היה ילד הוא נפצע מסכין שהייתה שייכת לאביו הסנדלר וכתוצאה צכך התעוור בעינו הימנית. כמה מחוקרי האיורים שלו טוענים שמאחר שלא הייתה לו ראייה תלת-ממדית, אין כמעט פרספקטיבה באיורים שלו. אני לא בטוח שהייתי מצטרף לדעה הזאת, אבל הביטו באיורים האלה:

הנה כמה איורים פחות ידועים משווייק:

שימו לב לאחרון, בעיקר אם אתם נרתעים מכל סימן של אנטישמיות.

והנה כמה איורים פחות מוכרים מתוך הספר הזה:

מדובר באוסף ציורים של לאדה, ששוקל 11 קילו, והנה האיורים:

והנה פוסט על לאדה ומאיירים צ'כים נוספים.