האיש ששנא קונטורים

במשך השנים בהם אני כותב את הבלוג הזה היו לי התייחסויות רבות לנושא הקו. למשל כאן וכאן. זהו אחד הנושאים שלהם הקדשתי הרבה זמן ועניין במהלך חיי המקצועיים.

עד שהגיעה לעולם טכניקת הדפס האבן (ליתוגרפיה), הקו היה יסוד נחוץ והכרחי בטכניקות ההדפסה. מי שצייר ציורים שלא יועדו להיות מודפסים, ראה בקו גבול ויסוד חשוב בשלב החיפוש והניסוי שנקרא "סקיצות".

במשך שנים היה הקו כלי העבודה העיקרי של המאיירים, בעיקר של המאיירים שאיירו בשחור לבן.

וכאן המקום להדגיש שוב שמדובר בשני סוגים של קווים:

1. קו המתאר (קונטור)
2. קווים שמדמים פלסטיות (אור וצל)

אני עוקב במשך זמן רב אחרי הדרך שבה משלבים מאיירים את שני סוגי הקווים האלה, שילוב שהוא חלק מהשפה היצירתית שלהם.

זה מתחיל במי שמשתמשים רק בסוג הראשון, קו המתאר, כמו למשל ר.א. בלכמן, שהקו שלו רועד ומהסס ומעניק לך את ההרגשה שאם הוא היה מאייר את זה חצי שעה מאוחר יותר אחרי שתיית קפה, זה היה נראה לגמרי אחרת:

ונעבור אל אולף גולברנסון, שהקו שלו קצת יותר נחרץ, אבל עדיין עם סוג של ריתמיקה שלא מעבירה תחושה של משהו מוחלט:

ודרך חברו קארל ארנולד (שניהם היו אמנים של הזימפליציסימוס) שהוא הרבה יותר נחרץ ממנו:

בין "מאיירי הקונטור" אפשר למצוא למשל את רונלד סירל הנפלא, שמצליח להעביר תחושה של פלסטיות בלי להשתמש בקווי הצללה על ידי שימוש בקו בעל עובי משתנה, שלפעמים מצויר בכלי אחר:

ויש כמובן את המאיירים שהקונטור אצלם הוא גבול חד משמעי, ממש חומה. ומי בעניין זה גדול מיוזף לאדה?

לאדה הוא זה שהביא לאיור המודרני את הסגנון החד משמעי עם הקו העבה שהיום יש יוצרים רבים שהולכים בעקבותיו. למשל המאייר הישראלי המצוין איתמר דאובה:

לראות אצל מאייר כזה פתאום קווי הצללה זה כמו לראות הומלסים בישיבת ממשלה שדנה במתן תספורת ליצחק תשובה.

ויש גם מאיירים שלא תצליחו תמיד להפריד בין שני סוגי הקו, הקונטור וקו ההצללה. הרישומים האקספרסיביים שאני אוהב כל כך של אלפרד קובין הם כאלה:

ובאופן עוד יותר פרוע אפשר לראות את זה אצל אדוארד קורן:

יש גם מאיירים שאני טוען שהם הילדים של האימפרסיוניסטים, כלומר שהקווקוו שלהם הוא בעצם סוג של כתמי צבע "אימפרסיוניסטים". בין אלה אני מונה את ארנסט שפארד הנפלא, האבא של פו הדוב:

וכמובן את אדוארד ארידזונה, הצעיר ממנו בכעשרים שנה:

בעבר הזכרתי הרבה את ארידזונה שהביא לאיור האנגלי חופש שלא היה כמותו.

עוד שילוב מקורי בין הקווים אני מזהה באיורים החברתיים של ז'ול פסקין:

אני מוקסם מהדרך שהוא מפזר את קווי ההצללה בדף, אני מתכוון לזה שלפעמים הקווים האלה "נולדים" מהקונטורים.

עוד אשף בשילוב הזה הוא כמובן רלף סטדמן, שאת חלק מקווי ההצללה שלו הוא עושה בסרגל או במחוגה:

אני מזכיר הרבה את המאייר המקורי מרווין פיק, שאוהבי הפנטזיה אוהבים אותו כמי שכתב את "טיטוס גרואן: טרילוגיית גורמנגסט".

פיק הוא "מינימליסט" כשזה נוגע לקווי מתאר. הוא משתמש בהם רק איפה שהם באמת נחוצים, כמו למשל כשצריך לתאר את הפרצוף של הגיבור באיור הזה לציד הסנארק:

אבל אם אין צורך בקווי גבול הוא כמעט לא משתמש בהם:

גם וולטר קריין, בספר הלימוד שלו שנכתב בעקבות ההרצאות שלו, מקדיש פרק לנושא הזה:

וכאן אנחנו מגיעים לגיבור הרשומה הזאת, ומדובר בצייר השוודי הנודע אנדרס זורן.

אני יודע שכמה מכם זקפו גבה למקרא התואר "צייר נודע". הוא לא ממש נמצא במקום טוב בתולדות האמנות, אבל אצל השוודים הוא ממש צייר נודע.

הנה הוא כאן בדיוקן עצמי בפרווה משנת 1915, כלומר בגיל 55:

זורן נחשב לילד פלא והתחיל ללמוד אמנות באקדמיה המלכותית של שוודיה כשהיה בן 15. הוא צייר בעיקר אנשים, אהב מאוד את העירום הנשי, אבל הצליח מאוד כצייר דיוקנאות. בין השאר הוא צייר דיוקנאות של שלושה נשיאים אמריקאים. אחד מהם הוא של טאפט:

והמון דיוקנאות עצמיים:

אבל במאות התחריטים שעשה תמצאו מעט מאוד קווי מתאר.

הנה כמה מרישומי העירום שלו:

למרות שיש משהו טכני וכמעט מלאכותי בתחריטים האלה, אין ספק שהאיש בעל יכולות יוצאות דופן בשימוש בקו, שלפעמים נוגע כמעט באבסטרקט, וזאת כ-15 שנה לפני שהמושג אבסטרקט נקשר לאמנות פלסטית.

היכולת שלו, של אמן סופר נטורליסטי שממש מכור לפרטים, לעצב בהדפס הזה זוג ידיים כאלה מעוררת אצלי יותר הערכה מכל ציורי השמן וציורי המים המדויקים שלו.

והנה תקריב של הידיים:

גם המשחק המעניין שלו בכיוונים של הקווים לפעמים מפתיע, כמו ברישום הזה שבו הכיוון הכללי של רוב הקווים פונה לפרצוף:

או כאן, כשהכיוונים השונים של הקווים שמעצבים את הבגד מצביעים (לדעתי) על האופי של המצוירת (גברת סימון, אם חשוב לכם שמה..):

האם גם כאן בציור של רוזיטה מאורי אפשר ללמוד משהו על אופייה על פי כיווני הקווים?

רוזיטה מאורי הייתה רקדנית בלט ספרדיה ידועה מאוד בזמנה.

חלק גדול מהרישומים שלמעלה נעשו בטכניקה של הדפס על פי ציורי השמן שלו.

ואם פתחתי בדיוקן שלו עם פרווה בגיל 55, הנה אותו דיוקן בקו:

*

וכעת לשיר השבועי של חתולי: