הנה מה שאמר פעם גראוצ'ו מרקס:
"ההבדל בין חובבנים ומקצוענים הוא עצום. החובבן חושב שכדי להצחיק די אם ניקח גבר, נלביש אותו כמו אישה זקנה, נושיב אותו על כיסא גלגלים ונדחף אותו במורד עד שהוא ייתקע בקיר. המקצוען לעומתו יודע שזאת חייבת להיות אישה אמיתית".
*
כאשר כתבתי את הרשומה הקודמת על פרלמן והירשפלד, ראיתי כמה מאיירים ומעצבים ציירו את האחים מרקס.

האם הצעירים של היום מכירים אותם? אוהבים אותם?
בשבילי האחים מרקס היו במקום שמאוחר יותר נתפס על ידי החבורה אנגלית המופלאה מונטי פייתון. ומכיוון שיש לי הקלטות של רוב הסרטים שלהם אני בודק מדי פעם מה אני מרגיש או חושב היום.
גם בגלל הזמן שעבר וגם בגלל מידע שהצטבר לי על המשפחה הזאת, אם לסכם בקצרה את היחס שיש לי היום לאחים מרקס זה יישמע ככה:
כמה מהדברים שהצחיקו אותי אז מצחיקים אותי עוד יותר היום. כשאני אומר "מצחיק אותי" אני לא מתכוון שאני באמת צוחק יותר מאשר צחקתי פעם, אלא שהסצנות המסוימות האלה זוכות אצלי לציון גבוה יותר. ואילו החלקים הפחות מוצלחים נראים לי היום ממש מיותרים וכמעט מביכים.
בהזדמנות אעלה רשומה שבה אנסה להעלות מחשבות בנושא: למה שייקספיר, רמברנדט ובאך עדיין טובים היום ולא עומדים לבדיקה, ולמה סרטים של פעם עומדים למבחן ובעיקר לשאלה "האם ההומור הזה מצחיק גם היום?"
יש מעט מאד שחקני קולנוע שזכו לכל כך הרבה איורים וקריקטורות כמו האחים מרקס.
כשאני כותב "האחים מרקס" כוונתי בעיקר לגראוצ'ו, צ'יקו והארפו ולפעמים גם זפו, וזאת למרות שהם היו חמישה:
צ'יקו (לאונרד), 1961-1887
הארפו (אדולף, ולאחר מכן ארתור), 1964-1888
גראוצ'ו (ג'וליוס הנרי), 1977-1890
גמו (מילטון), 1977-1892
זפו (הרברט), 1979-1901

למרות שהרשומה הזאת לא עוסקת בביוגרפיה שלהם, וגם לא בסרטים שלהם, לא התאפקתי והחלטתי לספק לכם שני פרטים על האחים:
- למרות שגראוצ'ו היה המוביל תמיד, הוא האמצעי מבין השלושה מבחינה הגיל.
- למרות שזפו, היפה מבין האחים, שיחק רק בחלק מהסרטים והיה בתפקידים פחות מצחיקים, לפי מקורבים דווקא הוא היה הכי מצחיק (לא בסרטים, בחיים).
**********
פרט לעובדה שהם היו כוכבי על, היה משהו באפיון החזותי שלהם שהקל מאוד על המאיירים והמעצבים, וגם מי שלא כל כך מוצלח באפיון דמויות אמיתיות (כמוני למשל), קל היה לו לעצב את השלושה.


מאחר שברשומה הקודמת כתבתי על היחסים בין פרלמן לגראוצ'ו, אפתח פה ברישומים של הירשפלד:



לי אין ספק שמאלפי האיורים והקריקטורות שנעשו על האחים מרקס הקריקטורות של הירשפלד יוצאות דופן באיכותן.
והנה תהלוכת איורים של האחים מרקס.
את רוב המאיירים האלה לא הכרתי לפני שעלה בדעתי להעלות את הרשומה הזאת.
הראשון הוא פרנק דוביאס (Frank Dobias):

מאייר נפלא שנולד באוסטריה ב-1902 אבל מגיל 18 חי בארצות הברית.
המאייר הבא הוא אמריקאי בשם דרגנסקי:

וזה איור של מישהי בשם איליין הנלוק (Elaine Hanelock):

האיור הבא הוא של ריצ'רד ויליאמס:

ויליאמס הוא מאייר, אנימטור וסופר ממוצא קנדי-בריטי, שחי בין השנים 2019-1933. אתם אולי זוכרים אותו כמי שביים את האנימציה בסרט מי הפליל את רוג'ר ראביט, עליו זכה באוסקר. הוא גם עיצב כותרות רבות לסרטים.
עוד מאייר שהיה גם תסריטאי הוא ויליאם ב. ג'ונסטון. זה האיור שלו לסרט מנקי ביזנס:

ג'ונסטון היה שותף לתסריט של הסרט הזה יחד עם פרלמן, וגם לסרט נוצות סוס.
הנה איור קצת יוצא דופן בצבעי מים:

המאייר הוא פבריציו קאסטה, יליד 1971 שחי במילאנו.
הדמויות המפחידות האלה צוירו על ידי מאייר ספרדי בשם ז'ואן ויזקארה:

הוא יליד 1967 שחי ופועל בברצלונה.
וכעת תשע כרזות – הפעם ללא שמות המאיירים והמעצבים – מתוך אוסף ענק של כרזות שנעשו לסרטי האחים מרקס.









וכעת ללב הרשימה ולסרטון האנימציה אימא אווזה הולכת להוליווד.
בין השנים 1939-1929 יצר וולט דיסני 75 סרטי אנימציה קצרים בסדרה שקרא לה סילי סימפוני:

למי שרוצה לדעת עוד על הסדרה הנפלאה שזכתה בהמון פרסי אוסקר, אז הנה.
אחד הסרטים האחרונים היה אימא אווזה הולכת להוליווד:

סרט שאורכו שבע דקות, ואני ממש ממליץ לכם לצפות בו לפני שאתם ממשיכים בקריאה.
אני מניח שזיהיתם פה רבים משחקני העבר שאהבתם, ואני בכל זאת מבקש להציג את הגיבורים:
זה מתחיל באריה של MGM שהוחלף באווזה:

בסמל נכתב בלטינית משובשת: ""ERTZNAY TO OUYAY, שבתרגום גס פירושו "שטוית!"
דיסני השאיר את סאונד השאגה המקורית.
אחר כך רואים את קתרין הפבורן שמחפשת את הכבשה שאבדה לה:

בדף הבא רואים את יו הרברט, קומיקאי שהיום זוכרים אותו מעטים, בתפקיד המלך קול שמארח את שלושת הכנרים, האחים מרקס.

הדמות הבאה בתפקיד ליצן החצר הוא נד ספארקס (Sparks), עוד שחקן נשכח שאין זוכרים את המוני הסרטים בהם שיחק עד 1947, עשר שנים לפני מותו.
אחר כך דיסני מכניס לעלילה כמובן גם את דונאלד דאק.
השחקן הבא הוא צ'רלס לוהטון שעליי אהוב במיוחד, והוא נראה כמו קפטן בלאי בהמרד על הבאונטי.
ואחריו ראיתם את ספנסר טרייסי בתפקיד מנואל פיצלו מקפטן קוראז'. ואחריו פרדי ברתולומיאו, שגם הוא שיחק בקפטן קוראז'. ושוב רואים את קתרין הפבורן מחפשת את הכבשה.
אחריה מופיע ו.ס. פילדס כהמפטי דמפטי, ואחריו צ'רלי מקארתי. צ'רלי היה הבובה של הפיתון אדגר ברגן, דמות מוכרת היטב בימים ההם. אחריהם הופיעו לורל והארדי:


ואחר כך סצנת נדנדה שבה נראית גרטה גרבו שאומרת: "אני רוצה להיות לבד", משפט שהתפרסם בסרט גרנד הוטל. בן זוגה לנדנדה, אדוארד גי' רובינסון, אומר לה: "אוקי" ונוטש את הנדנדה.
אני מרגיש שאני מייגע גם את עצמי. אז כעת אביא רק את השמות של הידוענים שממשיכים ומככבים בסרט:
ולאס בירי, אדי קנטור:

כמו כן הופיעו שם קב קאלווי, פטס וולר, סטפין פצ'יט, עדנה מאי אוליבר, מיי וסט, זאסו פיטס, קלארק גייבל, ג'ורג' ארליס ופרד אסטר.
אני יודע שחלק מהחברים האלה כבר לא כל כך מוכרים היום.
פרט רכילותי מעניין:
קתרין הפבורן, הידוענית שהאריכה חיים יותר מכל אחד שהופיע בסרטון הזה, לא הכירה אז את ספנסר טרייסי שמשחק איתה בסרטון. רק ארבע שנים אחרי הסרטון הזה השניים נפגשו יחד בסרט, שיחקו יחד בעשרה סרטים וניהלו רומן סודי במשך 25 שנה.
כמה מאיירים השתתפו באיור הסרטון הזה, ומי שצייר את האחים מרקס היה וורד קימבול (Ward Kimball), אחד המאיירים הכי מוכשרים בסטודיו של דיסני:

לקימבול היה חוש לקריקטורה והוא ידע לאפיין את הדמויות שלו בתנועה מוגזמת, שלא היה בה קו ישר אחד. תראו למשל את האחים מרקס באיורים האלה:

וכאן תוכלו לראות ראיון עם קימבול שערך גראוצ'ו מרקס.
דיסני, שלא תמיד היה נחמד, אהב מאוד את האחים מרקס, וכתודה על השתתפותם העניק לגראוצ'ו את האיור עם ההקדשה.
האיור הזה היה תלוי אצל גראוצ'ו עד יום מותו:

והנה כמה רישומים של קימבול:



קצת לפני מותו זוכרים שהוא אמר: "אני חי בעולם כבר הרבה זמן. אני זוכר את דוריס דיי עוד לפני שהייתה בתולה".
ולסיום עוד פריים אחד מהסרטון אימא אווזה הולכת להוליווד, והפעם לשיר הידוע על האישה הזקנה שחיה בנעל:








שוב תודה לדני על עוד זרקור צבעוני.
ייאמר שהרומן של ספנסר טרייסי וקתרין הפבורן לא היה כל כך סודי. טרייסי נפרד ב-1933 מלואיז אשתו אחרי עשר שנות נישואין, אבל אף פעם לא התגרשו פורמלית. לואיז בבירור ידעה על פרשיות שונות שלו, אבל המשיכה לראות בו את הגבר של חייה; וכך ידעה "כל" הוליווד. לפי הביוגרפיות שלו, מצעד הקשרים שלו כלל לבד מהפבורן, גם כוכבות כמו לורטה יאנג, ז'ואן פונטיין, אינגריד ברגמן, ג'ין טיירני. ווארן ביטי יכול לקנא!
מתוך כבוד מסוים לאשתו בנפרד שחיה בקליפורניה ולילדיו, טרייסי השתדל לא לערב יותר מדי בפומבי את הפבורן, שחיה בעיקר בחוף המזרחי. ומתוך חשש לעורר שערוריה, הפבורן עצמה לא השתתפה בהלווית טרייסי, למרות קשריהם האמיצים לאורך כמחצית היובל. היא ידעה שבני המשפחה יודעים.
גרוצ'ו מארקס עצמו טען שלא הגבר הוא השולט בגורלו, אלא הנשים שבחייו. וכן טען (בין השאר) שהתחתן בפני שופט, אבל היה צריך להתחתן בפני חבר מושבעים. מענין שאשתו הראשונה היתה צעירה ממנו ב-10 שנים, השניה ב-33 שנים והשלישית ב-40 שנים! תארו לכם, לו היה ממשיך להתחתן.
לפחות בסרטים היחס שלו לנשים, בעיקר מבוגרות, מגושם בלשון המעטה. ראו לדוגמה את הבוז כלפי מארגרט דוּמוֹנט, השותפה ב-8 סרטי מארקס.
אבל מה לעשות, הוא ואחיו מצחיקים, לפעמים מטריפים. והאיורים המובאים בכתבה נהדרים.
תודה דני. כרגיל, למדתי דברים שלא ידעתי. הנה תמורה:
גראוצ'ו למלצר: אפשר קפה בלי שמנת קפה ?
מלצר : אין לנו שמנת קפה, אדוני
גראוצ'ו אז אפשר קפה בלי חלב?
קבצן להארפו : יש לך עשרה סנט בשביל קפה?
הארפו טומן את ידו בצלחת (כיס המעיל) מוציא ספל קפה מהביל ומושיט אותו לקבצן.
כשהומור אמריקני היה יותר מאשר מלמולים תזזיתיים של כוכבים.
חוץ מזה מספר הפוסטרים על מרק דק (DUCK SOUP) מסבירים את ההערצה שלי לאחים מארקס
מיכאל דק