חברי יוסי גולדברג

רק חלק מקוראיי הכירו את חברי יוסי גולדברג, שהלך לעולמו לפני כמה ימים.

בחרתי לפתוח בצילום הזה של יוסי והכלב שלו, בּוֹבּ:

אף פעם לא ראיתי חיוך כזה אוהב על פניו של יוסי בצילומים. יוסי ממש לא אהב להצטלם.

הכרתי את יוסי לפני משהו כמו 20 שנה, אולי קצת פחות, כשקניתי כרטיס ללונדון. מר ראטר, שאצלו גרתי שנים, כבר לא היה בין החיים, וידידי דני כספי סיפר על חבר מבית הספר העממי בראשון לציון שיש ברשותו "המון" דירות להשכרה בלונדון.

"נסה אותו", אמר דני, ואני ניסיתי.

הקול הקשוח בצד השני אמר לי איזה עשר מילים קצרות, איפה להיות מחר בחמש ורבע.

אז הייתי שם, ובתוך עשר דקות הגעתי ל-Cartwright Gardens, שמאז הפך להיות הבית שלי בלונדון.

ככה התחילה ידידות מופלאה בין שני אנשים די מבוגרים, שהיו להם כבר חברויות של שנים.

למרות שלשנינו יש הרבה חברים, שנינו לא מתיידדים בקלות. אבל משהו בהומור הלקוני של יוסי כבש אותי.

הוא דיבר מעט וכתב עוד פחות, אבל הוא כתב נפלא. בלי שהוא התכוון הוא כתב לי תגובות על הרשומות בבלוג שלי, או יותר נכון תגובות על התגובות שיאיר גרבוז שלח לי ואני שלחתי ליוסי.

למשל:

מי שבא ללונדון יבחין שמה שמאפיין את האנגלים זה  שהם לא יודעים אנגלית, בטח לא את האנגלית שמלמדים ברישון. 

נכנס המורה. לידי יושב משה ששון. המורה שואל אותו באנגלית לשמו. משה דופק לי עם המרפק בצלעות, ואני לוחש לו "משה". משה משיב ״משה״. המורה אומר יופי. ושוב באנגלית: "מה אכלת בארוחת הבוקר?" עוד פעם המרפק. אני גמור, מנסה לא להתפקע. מחזיר עם המרפק למשה שיפסיק, והוא מקבל את זה כרמז לתשובה ועוד פעם משיב למורה ״משה״.

עכשיו שנינו בחוץ, ואני מסביר לו שהשאלה השנייה לא דומה לראשונה, והוא אומר: מאיפה שאני אדע?"

בעניין מוצא המילים, אני פעם ראשונה בחו״ל, פרנקפורט, לילה ראשון אצל חברים מאגרקסקו, קור כלבים, והם אומרים בוא נלך לאכול גלידה בחוץ ונזמין בייבי סיטר.

דינה דניאלי מכניסה איזה זקנה לדירה, שהיא השכנה ממול, ואומרת זאת הבייבי סיטר. אני קד ואומר נישט שולדיק בכדי להשתלב, ודינה אומרת לילדה: ״הדר כוס אומה״. 

אמרתי לדינה שלא צריך להתרגז בגלל גלידה, אומרת דינה: "תסלח לי אני מדברת עם הילדה גרמנית וכוס אומה זה תנשקי את הסבתא."

אם זה גרמנית אז אני שוטף, וגם הפגישות של היטלר עם המופתי נראות עכשיו באור שונה, כי מעבר לאינטרס המשותף יש גם את העניין של השפה.  

יוסי הקטן בראשון, הנה כאן בצילום על הסוס:

והנה יוסי הילד היפהפה:

לא כל כך אהב את בית הספר, ממש כמו שאני בכרכור, אבל מחוץ לבית הספר גם הוא וגם אני למדנו הרבה. למשל את משלי קרילוב:

קרילוב בסדר גמור לדעתי. כבר שישים שנה הוא עוזר לי בהמחשה על דרך השלילה, להודיעך שלא פסו מטומטמים מין הארץ.

השתמשתי בו לאחרונה בהסבר לבנק המלכותי של סקוטלנד מדוע עודף הגנה עלול להזיק עם המשל על הדוב שרוצץ את גולגולת בעליו בניסיון להבריח זבוב ממצחו. הם תלו את זה על לוח המודעות וכתבו מתחת: "זה מה שיוסי אמר". מעניין! 

באליפות אירופה בכדורגל זה כבר היה קל. כידוע לך האנגלים המציאו את המשחק ותמיד הם מפסידים בשלבים הראשונים, אבל קודם לכן הם שוקלים האם יש לשחק 2-4-4 או 1-5-4.

וכאן אני מספר על החמור, התיש, הקוף והדוב, שהקימו תזמורת, ולמרות ששינו את סדר הישיבה הצליל לא השתפר, עד שנכנס זמיר והודיע להם שסדר הישיבה לא יעזור כשלא יודעים לנגן.

וכאן אתה גם מגלה שאוהדי כדורגל הם חסרי חוש הומור. 

רייכמן, דובשני ולדזינסקי (מהנדסת המישור) שיחקו אצלי באותה הקבוצה משום מה, מדברים בשם שולחם ומעט מעצמם.

אחרי כמה טקסטים קצרים כאלה גיליתי שליוסי יש סגנון כתיבה מצוין.

פעם כתבתי בבלוג משהו על איך שהמאיירים שקדמו לי בארץ ציירו ילדים, והראיתי איור של יוסי שטרן של ילד עם טנא.

יאיר שלח לי תגובה שהועברה ליוסי ואז יוסי כתב:

אצלי ילד זה אחד נמוך עם טנא על הראש שמדבר לא לעניין. 

כשהוא בן ארבעים אני מתחיל לדבר איתו, ויש שינוי, אין טנא. השאר פחות או יותר אותו דבר. 

כשאני היה לי טנא על הראש ההתייחסות שלי לסיפור הושפעה מהציורים סביבם כופפתי את העלילה. הכתוב רק נתן רוח גבית למה שכבר בניתי בדמיוני סביב הציורים. 

לא הייתה העדפה של סגנון. שטרן היה די דומיננטי, אז ספר עם איורים שלו שבר את תנאי הקבלה הראשונים, והדמיון יכול להתחיל לעבוד עוד לפני שמציצים פנימה.

אני מסתכל בבלוג, ומנקודת המבט של ההוא עם הטנא שטרן לוקח את כולם בסיבוב בגלל ריבוי הפרטים והבעות הפנים והעיניים וזה כבר הסיפור, לא צריך מילים.

ביחס לתמונה הראשונה של סטיינברג ״שיא הסגנון״ זאת בדיוק הנקודה שאני צועק על שרה, כי היא גם אומרת גאון.

(הערה: "שרה" זאת שרה ברייטברג, קרובה וידידה של יוסי)

ונקודה נוספת למחשבה, הרי לא כתוב ״הילד ידידו הטוב ביותר של  האדם״,  וזה העניין בחלוקת היחס. נותנים להם מקום מועדף שלא מגיע להם.

אני מסתכל על הבעות פנים, עיניים, ישיבה ועמידה של כלבים בציורים, ויודע מיד מי הצייר, מבלי לדעת את שמו. כלב זה סטרדיוואריוס, מגוון הצלילים שהוא מפיק במבט אחד עולה על תזמורת שלמה של ילדים, וכאן אתה מבין שהכול מסחרי, כי הוריו של הכלב לא קונים ספרים.

יוסי הכיר ביני לבין חברתנו עדנה דשבסקי, ואיירתי לה את הספר הזה:

בחגיגה לכבוד הספר יוסי היה נוכח, אבל אני כתבתי לו כדי להדגיש:

כשסיפרתי אצל יואל את פרשת החברות שלנו וקראתי מה שכתבת, סיפרתי להם גם על הספר של קוקו (קרונזון).

הייתי גאה לספר שאני בעצם שכנעתי אותו לכתוב, ואמרתי שיש לי כעת פרויקט חשוב לא פחות – לשכנע אותך לכתוב.

התגובה שלך על הילדים כתובה כל כך טוב ויש לך סגנון מבריק שמייצג אותך.

בקיצור, אני חושב שזה יהיה לטובת כולנו אם תכתוב. לא חשוב מה. תכתוב.

תאמין לי, אני מקבל בערך כל יום טקסטים של אנשים שחושבים שהם יודעים לכתוב, ובערך פעם בעשר שנים מגיע באמת משהו שראוי למאכל אדם.

טוב, נדבר על זה בעל פה.

(בתנאי שמיתרי הקול שלך יאפשרו את זה)

והנה מה שיוסי ענה לי:

המורים הסבירו לאבא שלי: ״הוא יכול אבל לא רוצה״, ואבא שלי אמר "לא יצא ממך כלום", שזה בפולנית תרגום מילה במילה. יותר מאוחר הוא אמר לאחותי: "נכנס לו חוט תיל ברגל והוא לא בכה, אז אולי יצא ממנו משהו". אני חשבתי שזאת מחמאה, ולא חשבתי שצריך הסברים איך הוא הגיע למסקנה הזאת.

וגם מה שאתה אומר זאת מחמאה. 

אפה אני ואפה אותיות בומ״ף. בשווא מרחף כבר הייתי בחוץ. כשההוא בטלוויזיה אומר הפועל עלתה לחראדשא, אני יודע שהוא צודק, כי הפועל זה באמת לא קבוצה, אבל אני לא יכול להעליב ככה. 

אני מנגן משמיעה, לא קורא תווים. אני גם לא קורא הרבה מאז גיל 18, וביחוד לא סופרים ישראלים. זה נראה לא אמיתי, ובפרט שעל הכריכה מופיע הסופר עם מספר שמות משפחה. התחושה שלי שהוויה לא נוצרת בזמן כה קצר. מוכרים לנו יין וזה עדיין מיץ ענבים. ההסבר הזה הוא אנטישמיות בונה, אבל לך תתווכח איתם, אני נופל בחיריק הראשון. 

נשאיר את כל האופציות על השולחן.

לא תמיד מי שיודע לספר סיפורים יודע גם לכתוב טוב.

את זה אמרתי תמיד על קוקו (חברי יצחק קרונזון) שב-3 באוקטובר נקדיש ב"צוותא" ערב לזכרו.

יוסי אהב מאוד את הסיפורים של קוקו וטען שהם הזכירו לו את שלום עליכם. אני בטוח שאם היה עדיין איתנו, יוסי היה מגיע לערב הזה ואולי אפילו אומר כמה מילים.

יוסי, שסיפר באופן מקוצר ומלא חן, כתב באופן כובש לב.

הנה סיפור שהוא סיפר לי בעל פה ואז ביקשתי ממנו שיכתוב לי. זה אולי הסיפור היחיד שיוסי כתב בשלמותו:

כרזות – סיפור  מהחיים 

בימי עלומיי כל גיחה לארץ לוותה בטיול קצר בין החברים ביום שבת. ו"איזו הפתעה", ו"אתה נראה פנטסטי",  וקצת ויסקי עם דג מלוח, ומיד לכתובת הבאה, ושוב "אתה נראה טוב, טפו טפו טפו", וויסקי עם דג מלוח. לאחר זמן אדי הדג מלוח מתחילים להשפיע, אז נרדמים איפשהו עד שזה עובר.

לאחד הסיורים הללו הצטרף ששון והביא את הילדים שלו, ואני הבאתי את אפרת, והתחלנו את העניין של הוויסקי והדג מלוח, ובכל מקום ששון מזמין את כולם ״תבואו להצגה הערב״ – מקום המפגש 7.30 בדן פנורמה, שם היה לי חדר.

באנו לדן פנורמה ב-7.25. אני הייתי מרוסק. ששון במוות קליני, והילדים מבחינים שאנחנו לא יכולים להגן על עצמנו, אז הם צורחים במבה ודברים דומים. החלטנו לחכות לחברים בחוץ על שני קווים צהובים ולנמנם מעט. הדבר הבא שמתרחש בו זמנית הוא שגרר של העיריה נקשר אלינו, ויש גם רמקול מהקבלה שמודיע: "מר גולדברג, כל החברים מחכים". אמרתי לגרר שירפה כי רק נרדמנו קצת ואנחנו נוסעים להצגה, מה שנכון, ובאמת יצאנו לדרך וכל החברים נוסעים אחרינו ברכבם.

שאלתי את ששון איפה ההצגה, והוא אמר ביפו. שאלתי אם הוא יכול לצמצם את המטרה לרחוב או משהו, והוא אמר שהוא מצטער אבל הוא לא זוכר איפה ההצגה. בינתיים נועה הקטנה צורחת מאחורה שהוא הבטיח לה שהיא תדליק את האורות על הבמה, ואם לא היא לא באה איתנו.

עברנו ליד לוח מודעות. ששון אמר "תעצור, אני הולך לראות", ובאמת כרזה ענקית שלו ושל יונה אליאן, ואנשים מסתכלים וששון נדחף ושואל אם הם יודעים איפה האולם, והם נכנסו לטראנס של ״אוי איך הוב גפלצט״, ומצביעים עליו ועל הכרזה, וכבר אין עם מי לדבר, וששון אומר "סע לשם אני חושב שזה שמה", והגענו בשעת השין.

נכנסנו, ובמעבר נועה נתנה עוד הופעה שאם היא לא מדליקה את האורות אז אין הצגה, והקהל בטוח שגם זה חלק מההצגה והשמחה גדולה.

יונה אליאן לא קנתה את המשפטים החדשים שנוספו לטקסט. היא גם לא התלהבה מכך שלכמה מילים חסרו מספר אותיות. הקהל חשב שהאימפרוביזציות היו דליקטס. 

זה היה כשששון היה צעיר והסתובב עם אנשים חסרי אחריות, היום זה לא יקרה. 

וזה מזכיר לי שהיה פעם מאמר בטיימס על המשחק המעולה של פיטר אוטול בלורנס ״כשמבטו צופן בחובו את נסתרות העתיד״. ואחר כך שאלו אותו, והוא אמר "נכון, גם אתם יכולים שיהיה לכם מבט כזה אם תגמרו בקבוק ויסקי לפני שמצלמים.

*ששון גבאי הוא החבר הכי טוב של יוסי, והנה הצילום האחרון של שניהם, שיוסי שלח לי לפני כשנה:

כבר הבנתם שיוסי אהב חיות (הוא היה נשיא איגוד החמורים בבריטניה…), והתרומה שלו לכל מיני מוסדות שטיפלו בבעלי חיים הייתה עצומה.

הנה מה שהוא כתב על צ'רצ'יל, אחד האנשים הבודדים שיוסי העריץ:

וינסטון צ׳רצ׳יל אחראי לכך שמאות אלפים של סוסי מלחמה חזרו לאנגליה ולבעליהם החוקיים לאחר המלחמה. 

כמו במקרים אחרים גם כאן הוא היה בודד כנגד כל חברי הממשלה ונגד מגבלות התקציב ושלח אוניות להחזירם. 

אהבתו לבעלי חיים מכל הסוגים והמינים ידועה, והרבה מאמרים נכתבו על כך, ויש גם עדות חייה לכך עד היום.

 בארמון בלנהיים, מקום הולדתו של צ'רצ'יל, מסתובב חתול ג'ינג'י באגף המיועד לכך, כשהוא יושב לפרקים על פסלו של צ'רצ'יל בין הארוחות המוגשות לו בכלי חרסינה לבין המנוחה בין הארוחות.

סב סב סב סבו של החתול הג'ינג'י היה בן טיפוחיו של האיש עצמו, ובצוואתו הוא פסק שהג'ינג'י וצאצאיו עד לקץ הימים יזכו לאותם פריבילגיות ומנעמי החיים, באותם התנאים ובאותו המקום בו הג'ינג'י הראשון בילה את ימיו.

ג'ינג'י זה אופי, וגם במקרה של צ'רצ'יל.

הנה יוסי עם אחד התוכים שלו:

ובעניין צ'רצ'יל, הנה קטע מתוך הרשומה שהעליתי טיול עם יוסי:

כמה פעמים הזכרתי ברשומות שלי את הנסיעות שלי עם יוסי.

כל מי שמכיר את יוסי גולדברג יודע איזה איש מופלא הוא. יוסי אוהב חיות יותר משהוא אוהב בני אדם, וזה רק מוכיח עד כמה הוא בן אדם.

יוסי מצא שלא רחוק מקובהאם נמצאת אחוזת צ'ארטוול. אז החלטנו להתחיל את המסע בצ'ארטוול, האחוזה של צ'רצ'יל בקנט.

מה שאני יודע על דיקנס יוסי יודע על צ'רצ'יל, וקצת יותר.

"אתה יודע", אמר יוסי, "שאת צ'ארטוול רכשו חברים של צ'רצ'יל ונתנו לו אותה במתנה?"

לא ידעתי כמובן. וכמו תמיד, כשאני לא יודע אני אומר "בטח"…

מסתבר שצ'רצ'יל לא ידע "לעשות לביתו", ונזכרתי במשפט שמייחסים לו:

"חיסכון זה דבר נפלא, במיוחד אם ההורים שלך עשו את זה בשבילך."

כשאמרתי את המשפט הזה ליוסי, הוא אמר: "אם כבר הזכרת הורים, מה אתה יודע על אימא של צ'רצ'יל?" "כמו כולם", אמרתי (לא התכוונתי שאימא של צ'רצ'יל היא כמו כולם, אלא שאני יודע מה שכולם יודעים, כלומר כלום).

"היא הייתה נשואה שלוש פעמים", סיפר יוסי, והוסיף: "וינסטון צ'רצ'יל, הבן הבכור מבעלה הראשון, נולד פחות משמונה חודשים אחרי החתונה, והניסיון להציג אותו כפג היה מגוחך. הבן השני שלה, ג'ון, כנראה לא בדיוק מבעלה".

"אז היא הייתה די צצקע", אמרתי.

"קרא לזה איך שאתה רוצה", אמר יוסי. "היו לה הרבה מאהבים, כולל אדוארד השביעי, אבל לפני שהיה מלך".

היא כתבה מחזות שדי הצליחו וכתבה זיכרונות.

שני הבעלים הנוספים שלה היו בגיל של וינסטון, ואחד אפילו צעיר ממנו בשלוש שנים. זה אולי מסביר למה היחסים בינה לבין וינסטון בנה, שהיו חמים מאוד, היו דומים יותר ליחסים בין אח לאחות.

היחסים החברתיים והקשרים במיטות הנכונות די עזרו לווינסטון בקריירה שלו. היום אולי היינו מכנים את זה שוחד מיני.

ולפני שאני ממשיך לספר על עוד טיולים שלנו, משהו על המשפחה.

ליוסי יש בת, אפרת, שחיה בארץ עם בעלה דורון ושני ילדים, הנכדים של יוסי, בר וגוני. אפרת היא ציירת מצוינת.

ויש לו שני ילדים מאשתו השנייה הלן, שחיים בלונדון. דני ותום שניהם לצערי לא מדברים עברית.

כשפגשתי את תום בפעם הראשונה הוא תהה על קנקני:

"אבא מזכיר אותך הרבה. מי אתה ומה אתה עושה?"

סיפרתי לו שאני מאייר ועשיתי המון ספרים.

"אז אתה בטח קוונטין בלייק הישראלי", אמר תום.

"טוב, לא ממש", אמרתי בצניעות. וציינתי בשמחה: "יפה שאתה מכיר את קוונטין בלייק".

ואז תום אמר: "אני מעריץ של רואלד דאל, ובלייק הוא המאייר שלו…"

"איזו מקריות", אמרתי. "לפני יומיים הייתי עם אבא שלך במוזיאון של רואלד דאל".

*בתמונה יוסי ואני במוזיאון. מאחורינו דיורמה של "מר שועל המהולל".

תום לבש ארשת של תמיהה ואמר:

"האם שמעתי אותך מזכיר את יוסי (הוא קרא לו יוסי ולא אבא) ואת המילה מוזיאון באותו משפט? יוסי מעולם לא דרך במוזיאון".

"רק השבוע הוא היה איתי בשניים", אמרתי.

תום התחיל לבדוק על ידי חקירה מדוקדקת אם אנחנו מדברים על אותו בן אדם…

המוזיאון השני שהיינו בו היה המוזיאון לזכרו של ג'ורג' פרדריק ווטס בכפר קומפטון שבסארי.

הנה עוד שתי תמונות מהביקור במוזיאון של דאל:

יוסי, כמו שאתם רואים, מחזיק את היען הוורוד. מאיה בתי וזואי נכדתי ממש התעקשו שהוא יצטלם עם זה. מעניין מה תום יגיד.

והנה עוד שלוש תמונות מהביקור שלנו במוזיאון של ווטס בקומפטון:

הנה משהו שיוסי כתב לי על כלבים:

אני את שלי כבר אמרתי בבלוג, אבל לפני שאני מסיים מספר מילים:

אנשים שמדברים ומתייעצים עם הכלבים שלהם הם אנשים בסדר גמור, למרות שמהצד הם נראים כמו משוגעים.

סטיב מרטין כל פעם שהוא מקבל פרס על מפעל חיים הוא מכין נאום תודה אבל קודם הוא מקריא לכלב שלו ומשנה לפי התגובה.

קיבלתי מיוסי במשך השנים המון תגובות והערות על מה שקורה בארץ. אף אחד מחבריי שגרים בארץ לא בקי ומעורב במה שקורה פה כמו יוסי (גם יצחק קרונזון, חברי המנוח, שחי בניו יורק מאז 1907, היה מספר לי כל כמה ימים מה קורה בארץ).

בהזדמנות אכתוב עוד על יוסי ואפרט שם יותר על יוסי הפטריוט המאוכזב.

וכעת אסיים בזה:

הגילוי המדהים שהומור קשור בנוזלים מסביר ככל הנראה מדוע אני רץ כל הזמן לשירותים – כדי להיפטר מעודפי הומור. כי מה שווה ההומור אם הוא מעיר אותך כמה פעמים בכל לילה. יש לפיכך להפסיק לקרוא לבעל הומור בשם הומוריסטן ולהתחיל לכנותו: פרוסטטור. או: ביום שתיין, בלילה שתנן. למרות שלא ידענו עובדה חשובה זו, כנראה שחשנו זאת כאשר דיברנו על ירידה במפלס ההומור וכאשר אמרנו שהכינרת מתייבשת. זה גם מסביר למה פוליטיקאים אומרים כל הזמן שצריך לסגור לנו את הברז. בגלל שלא היינו מודעים לקשר הזה שבין נוזלים לצחוקים השארנו את המילה הלועזית קומדיה תחת לתרגמה לשיטפון. יחד עם זה, עדיין יותר יפה להגיד הצחקתי אותה מאשר הרטבתי אותה. אם הרטבתי אני צריך גם לייבש, ואת זה אני לא אוהב. התגובה הזו נזלה לי מהאצבעות.