אמנים ידועים בספרים לילדים

בכל הזדמנות אני מעיר על צירוף המילים "ספרות ילדים". אני מעדיף להשתמש בצירוף "ספרי ילדים". הסיבה פשוטה. כשאתם מעיינים במדפים של ספרי הילדים בחנויות, תראו שכמות הספרים שהשם "ספרות" יאה להם הוא קטן מאוד, וספרים רבים הם ספרי עיון או לימוד.

כותבים רבים לילדים מנסים להעביר לילדים את אהבותיהם בצורת ספרים, ולכן בין ספרי הילדים בעולם יש המון ספרים שהנושא שלהם הוא ציירים וציור. אלה יכולים להיחשב ספרי לימוד או עיון.

הנה ממש מעט מהשפע הזה:

כמובן שגם בארץ יצאו כמה ספרים על ציירים גדולים.

את הרשומה הזאת אני מקדיש לשני ספרי ילדים שונים זה מזה, שניהם על ציירים מפורסמים.

הראשון הוא הספר הזה:

הג'ונגלים הפנטסטיים של הנרי רוסו, ספר שנכתב על ידי מישל מרקל ואויר על ידי מאיירת מחוננת, אמנדה הול.

הול היא מעין מאיירת-חוקרת שאיירה ספרים רבים של אגדות מסורתיות, כולל אגדות יהודיות, ובאיורים האלה בא לכלל ביטוי כישרון התחקיר שלה, במבנים ובלבוש.

"כשפנו אלי לאייר את הספר על רוסו", מספרת הול, "שמחתי מאוד כי כבר בגיל 16, כשנחשפתי לראשונה לאיורים שלו, זה היה כאילו מישהו הדליק אור בתוך הראש שלי, שהאיר משהו שכאילו כבר היה שם".

בראיון שנתנה לקראת הוצאת הספר היא סיפרה שיש בסגנון שלה מאפיינים שמזכירים את הנרי רוסו. כאשר החליטה לאייר את הספר על רוסו היא נסעה לפריז והסתובבה שם בעקבות רוסו, בעיקר בגנים הבוטניים. "שמתי לב", אמרה הול, "שכל שיח שם גזום בצורה מסודרת, לא כמו הגן האנגלי, וזה מצא את דרכו לאיורים שלי".

בשונה מרוב ספרי הילדים שעוסקים בציירים, אין בספר ציורים מקוריים של רוסו, אבל יהיו מי שיחשבו שהאיורים של הול הם עבודות של רוסו, בגלל הסגנון שהיא אימצה, למרות שלטענתה זה יצא טבעי והיא לא ניסתה לחקות את רוסו.

היא סיפרה שאת הדירה וכמה מציורי הנוף היא שחזרה על פי צילומים.

כמה מהאיורים שלה מתייחסים לציורים של רוסו. הנה למשל הנמר של רוסו:

והנה הנמר שלה:

והנה עוד שלושה איורים מהספר:

הספר השני הוא זה:

הילד שנשך את פיקאסו, שכתב אנתוני ויליאם פנרוז.

פנרוז הוא צלם אנגלי שנולד ב-1947. אמו הייתה עיתונאית וצלמת ידועה, ואביו היה צייר סוריאליסטי, משורר וכותב ביוגרפיות. אביו היה אחד המייסדים של ה-ICA הלונדוני שכולנו אוהבים וכתב כמה ביוגרפיות על ציירים, ביניהם פיקאסו, מירו, מאן ריי וטאפייס.

הספר הזה יצא לאור בשנת 2010 בהוצאת תמז אנד הדסון.

זהו סיפורו של טוני, הילד שהיה לו חבר מאוד מיוחד, אמן בינלאומי בשם פאבלו פיקאסו. זה סיפור אמיתי שמתחיל ככה:

והנה החבר שלו:

"כשפיקאסו פגש את אמי", מספר פנרוז, "היא הייתה יפהפייה, והוא צייר אותה, וכולם חשבו שהיא נראית מכוערת בציור. אבל זה היה ציור טוב…"

פיקאסו היה בא מדי פעם לבקר את הוריו שגרו בחווה והתרשם מהשור הגדול שקראו לו ויליאם והוא צייר אותו.

אני לא זוכר את זה, אבל אימא סיפרה לכולם שיום אחד, בזמן ששיחקנו, אני מאוד התרגשתי ונשכתי בשובבות את פיקאסו. פיקאסו הסתובב מיד ונשך אותי בחזרה – חזק!

בדיוק לפני שהתחלתי לצעוק, אימא שמעה את פיקאסו אומר, בצרפתית: "gosh! זה האנגלי הראשון שאי פעם נשכתי!"

בהמשך הספר מספר פנרוז על פיקאסו ומלווה את הסיפור בצילומים שצילמה אמו. אלה הן למשל הילדים של פיקאסו, קלוד ופאלומה:

וצילומים שלו עם פיקאסו:

וגם את פיקאסו עם הקוף שלו:

אימא שלו גם צילמה את עצמה עם אף שפיקאסו נתן לה:

ואת פיקאסו עם אביו של טוני:

טוני מסיים את הסיפור במותו של פיקאסו בגיל 91.

הוא השאיר אחריו 2000 ציורים, 7000 רישומים ו-1000 פסלים," מספר טוני. "היום הוא אחד האמנים הכי ידועים, אבל בשבילי הוא תמיד יהיה החבר המיוחד. אני מקווה שכעת הוא גם שלכם.