האמנות הסודית של דוקטור סוס

לפעמים אני מופתע שעדיין לא כתבתי על מאיירים גדולים. זה קורה כי נדמה לי שכולם מכירים ואין הרבה להוסיף.

כזה הוא דוקטור סוס.

לאחרונה מצאתי בארכיון שלי טקסט להרצאה שהעברתי פעם (אני חושב שזה היה יחד עם יהודה אטלס) על דוקטור סוס. הפכתי את ההרצאה לרשומה, והנה היא בגרסה מחודשת:

יש לדוקטור סוס אוהבים רבים אבל גם מתנגדים.

בספר ילדים גדולים בכרך על האמריקאים, מביא יהודה אטלס רשימה מרתקת על חייו ויצירתו של תיאודור סוס גייזל (Theodor Seuss Geisel), הוא דוקטור סוס. כאן הוא על עטיפת הספר – ספר שאני שמח להמליץ עליו בכל הזדמנות:

דוקטור סוס חי בין השנים 1991-1904.

מול דעתי הנלהבת על איוריו של דוקטור סוס, מביא יהודה את דעתה של דוקטור רות תור גונן, דוקטור לאיור, שממש לא אוהבת את איוריו, בעיקר בגלל שהוא חסר רוגע ושפתו לדבריה "לקוחה מעולם הקומיקס".

הנה כמה משפטים שלה בנוגע אליו:

רוב המבקרים של סוס באים מקרב אנשי התרבות שאינם אוהבים את דיסני.

בתיאור הדמויות, בקונטור החריף ובסוג ההומור הבוטה, השניים אכן דומים, אלא שדיסני (הגאון שלא זכה אפילו לערך באנציקלופדיה העברית) הפך את האיור לתעשייה והיום קשה לדעת מה זה דיסני מקורי. (אגב, היום מספיק לא לאהוב את דיסני רק בגלל שהיה קצת אנטישמי).

כתבתי בעבר על ההבדלים בין קווים ישרים לקווים מעוקלים. סיפרתי שארכיאולוגים שמוצאים במעמקי האדמה או בים סימנים של קווים ישרים הם רואים בכך סימן שמדובר במעשה ידי אדם.

לעומתם הקווים המעוקלים והבלתי ניתנים לחיזוי הם תוצאה של משהו מקרי או של כאוס.

וכאן המקום להראות כמה איורים של דוקטור סוס. בחרתי בספר אחד, ספר של סוס שאני אוהב במיוחד:

אגב, גם הוא תורגם לעברית בידי לאה נאור הנהדרת.

שימו לב לשני האיורים האלה:

ותראו שכמעט אין בהם אף קו ישר.

אני טוען שדוקטור סוס הושפע מאוד מאווירת האר-נובו, אבל בעיקר מהגרסה הספרדית וכמובן מהאדריכל גאודי.

עוד אמן שכנראה הוא היה מושפע ממנו הוא הקנדי אלפרד פֶלָן.

עוד השפעה שהייתה על דוקטור סוס היו המכונות של הית רובינסון:

ושל רולנד אֶמֶט:

אבל במכונות של שני הקריקטוריסטים האלה יש טיפה היגיון, וחלקן אפילו נבנו.

למכונות של דוקטור סוס אין שום הגיון טכני, וזה חלק מה"נונסנס" שלו.

הוא אהב מאוד מדרגות. הנה אוסף מהספר הנ"ל:

יש משהו במדרגות שמוביל את עינו של המסתכל, ואצל דוקטור סוס זה בדרך כלל לשום מקום או למקום הזוי.

עוד מאפיין שמושך את ליבי לאהוב את דוקטור סוס הוא שבמקרים רבים הוא מעניק לנו את התחושה שיש עוד משהו חשוב שנמצא מחוץ לדף. אני אוהב מאוד את התחושה הזאת ואוהב מאוד מאיירים, כמו אבנר כץ, שיודעים להשתמש בה:

מרכיב מעניין בעבודות שלו הוא שכמעט אין בהם בני אדם. רוב הדמויות הם יצורים שהוא ממציא וכמובן גם ממציא להם שמות (ברשומה הזאת אדבר בעיקר על האיורים ולא על הטקסטים שלו).

תראו את האיור הזה, ונסו לספור כמה יצורים שונים יש כאן:

או כאן:

וכעת, לאחר שדיברתי על המאפיינים של האיורים שאתם מכירים, אציג את הספר הזה:

רכשתי אותו לאחרונה מתוך סקרנות.

בתקופה מסוימת של חייו ראה את עצמו דוקטור סוס – או טד גייזל בשמו האמיתי – גם כצייר ופסל.

מספרת אודרי אשתו:

יש לי תמונה מאוד ברורה בראש של טד עומד בסטודיו שלו מול כן הציירים, הפלטה ביד והמברשת מוכנה. הוא היה נשען קדימה ואחורה על העקבים, ראשו נוטה לצד אחד ולצד שני. ה"ריקוד" האמנותי הזה חזר על עצמו שוב ושוב. הוא נהנה לעבוד אחרי חצות, לעיתים נדירות במשך שעות היום. הוא לא חשב על ציור כעל "עבודה", אז הציור היה צריך לחכות ללילה. ציור זה מה שהוא עשה בשביל עצמו והוא לא הרגיש בנוח לחלוק את זה.

הנה מה שאודרי כותבת על האיור הזה:

אני זוכרת במיוחד ציור שמן אחד, שעכשיו מוכר בתור "שפע של חתולים" שבו יש תריסר על גבי תריסר ראשים של חתולים בגדלים שונים. לא יכול להיות שיש רגע אחד שבו הוא הרגיש שהוא גמר את הציור – כלומר, שהוא צייר את הראש האחרון. מדי פעם היה לוקח צעד אחורה ועוזב את הציור לזמן מה. ואז, כשנחה עליו הרוח,  ובהפסקות בין הספרים, היה מוצא מקום לעוד פרצוף של חתול. זה קרה שוב ושוב. ניסיתי להיזכר מה היה הפרצוף האחרון שהוסיף, אבל אני לא זוכרת. אני זוכרת שאמרתי לו שיבוא יום שהציורים שלו ייראו על ידי אנשים, ואז הוא יחלוק עם המעריצים שלו עוד צד שלו – הצד הפרטי שלו. והנה הגיע היום. אני ממש שמחה.

שימו לב שכ"צייר" מוותר דוקטור סוס לעיתים קרובות על קווי המתאר, שבאיורים שלו הם יסוד חשוב. כמו במקלחת הזאת של החתול:

או כמו החתול הלא ברור עם הסיגר:

בהרבה מקרים הוא מבסס את הציורים שלו על צורות אבסטרקטיות, בהן הוא שותל, בקטן מאוד, דמות, בדרך כלל של חתול:

או נופים פנטסטיים, כמו זה:

או כאן בציור שנקרא חלמתי שאני שוער במלון "דל קורונאדו":

את ההקדמה לספר על האמנות הסודית של דוקטור סוס כתב מוריס סנדק.

סנדק, שהיה צעיר מדוקטור סוס ב-24 שנים, היה מעריץ גדול שלו. הקשר הזה מעניין ומסקרן מאוד, לאור העובדה שלדעתי היה מוריס סנדק כמאייר כמעט היפוכו של דוקטור סוס, שממש בז לכל איור שהיה לו קשר עם המציאות.

הנה הפתיחה של ההקדמה:

טד גייזל שאני הכרתי היה שילוב נדיר של ג'נטלמן אמיתי וחתול רחוב – יצור שמרוצה מעצמו כבעל חי וכאמן, אחד שלא היה אכפת לו מדעתם של אחרים על עבודתו. כמובן שהוא היה מקסים במיוחד ומנומס, אבל כשטד התבונן בך במבטו השקט והחתולי, ידעת מתי צריך לשתוק. היה קל לכבד את הצניעות והפרטיות של האיש התוסס הזה וחוסר העניין של סוס בסגנון, אופנה ובביקורת על עבודותיו הפליאו אותי. רק אחרי שנים של ידידות, נכבשתי בקסמו. דוקטור סוס היה מאוד רציני בלהיות לא רציני. אהבתי את טד, את השלווה שבו, ליבו הנדיב והגאונות. לא הייתה לו שום בעיה להרעיף מחמאות על אחרים ולראות את עצמו, ללא צניעות מעושה, כאומן שעובד קשה אבל לגמרי רגיל. במובן זה הוא היה דומה לביאטריקס פוטר, שבמשך כל שנותיה כיוצרת נפנפה מעליה את כל התשבחות שקיבלה.  כשהייתה זקנה היא הייתה מרירה כלפי תעשיית ספרי הילדים שהקטינה והתנשאה על ילדים, ולכן שמחתי מאוד שחשבה שספרו של דוקטור סוס ולחשוב שראיתי את זה ברחוב מאלברי (יצא בעברית בשם רחוב תות, סיפור לא פשוט. תודה לאורן כהן על המידע) הוא יצירת מופת. היא הכירה בגאוניות של דר' סוס והוקירה את הכנות והפשטות שלו. הוא היה חף מפוזות, מה שאִפשר לו להשתעשע וליהנות עם כל הלב. התכונה הנדירה הזו יחד עם החזון חסר המעצורים שלו יצרו כמה מהספרים הטובים ביותר לילדים אי פעם.

והנה כמה שורות של סנדק על העבודות שמוצגות בספר:

טד היה מאוד נדיב, והוא התפלא איך אני יכול להתייחס כל כך ברצינות לעבודות שלו. מה שאני לקחתי ברצינות הייתה ההנאה הצרופה מהיצירות וגם תהיתי איך יצא ללא פגע מהחיים – מסוגל ליהנות ולשמוח כמו ילד. זו השמחה הילדותית שגורמת לעבודות שלו להיות חתרניות, וצבעי המים, צבעי השמן והפסלים באוסף הזה של העבודות שלא התפרסמו רק מאשרות את ההתמסרות שלו לרצות אך ורק את עצמו.

המילים האחרונות של סנדק מעוררות מחשבה על ההבדל בין מה שדוקטור סוס עשה לצורכי פרנסה ומה שעשעה "כדי לרצות את עצמו".

הנה כמה פסלים שלו:

ולסיום עוד כמה עבודות מהתקופה הסודית שלו:

ובאתר הזה תוכלו למצוא עוד יצירות שלו. תודה ליאשה סופר על ההפניה.