לכתוב באיור – לזכרו של אורי שולביץ

לפני ימים אחדים מת בארצות הברית אחד המאיירים הגדולים של התקופה, אורי שולביץ.

במשך השנים כתבתי הרבה על אורי.

לאורי, שחי בניו יורק, יש עבר ישראלי, ואני הכרתי אותו דרך חבר משותף, הסופר אהוד בן עזר. כאן בתמונה אורי בין אהוד לביני:

בארצות הברית אורי נחשב למאייר, סופר ומורה מוערך. הוא זכה בפרסים רבים – בעיקר במדליית קלדקוט, העיטור הגבוה ביותר שניתן בארצות הברית לספרי ילדים.

הנה כמה דברים מתוך הרשומה שכתבתי בעבר על המושג פיקצ'ר בוקס:

לא תמיד מי שכותב ומצייר הוא אותו יוצר, אבל בפיקצ'ר בוקס יותר מאשר בספרים אחרים מדובר באותו כותב/מאייר.

ידידנו אורי שולביץ, מאייר שמגדיר עצמו ישראלי אבל חי ויוצר שנים רבות בארצות הברית, מתמחה בספרים כאלה, ובשנת 1985 הוא כתב ספר הדרכה שנקרא Writing With Pictures:

מעט ספרים כאלה יצאו לאור, ואני מכיר מאיירים רבים שנחרדים מעצם הרעיון להוציא ספר כזה. כלומר ללמד בספר, טוב או מעמיק ככל שיהיה, כתיבה ואיור.

הנה כמה משפטים מההקדמה שכתב אורי בספר:

כדי ליצור ספר תמונות או ספר סיפורים שיהיה טוב, יש להבין את ההבדל ביניהם. ספר סיפורים מספר סיפור באמצעות מילים. ולמרות שהתמונות שבו מדגישות את הנאמר, אפשר להבין את הסיפור גם בלעדיהן. התמונות הן כלי עזר, מפני שהמילים עצמן מכילות דימויים.

בניגוד לזה, ספר תמונות אמיתי מספר סיפור רק או בעיקר בעזרת תמונות. אם יש שימוש במילים הן משמשות ככלי עזר. ספר תמונות אומר במילים רק מה שתמונות לא יכולות להראות (חוץ מכמה מקרים נדירים שאסביר בפרק 5). אי אפשר להקריא אותו ברדיו כך שיובן לגמרי. בספר תמונות התמונות מרחיבות, מבהירות משלימות או באות במקום המילים. גם התמונות וגם המילים "נקראות". באופן טבעי גישה כזו מצמצמת מאוד את השימוש במילים – ולפעמים אין שימוש במילים בכלל.

ברשומה שהקדשתי למושג "סקיצה" באיור, הבאתי את הדברים הבאים:

קשה לי להאמין שמישהו יהפוך למאייר לאחר קריאה בספר לימוד. אבל למי שמבקש ממני ספר טוב אני בכל זאת ממליץ על הספר Writing With Pictures שכתב המאייר המצוין אורי שולביץ.

לאורי, שחי בניו יורק, יש עבר ישראלי. בפרק "קומפוזיציה" בספר מביא אורי דוגמאות לאופן שבו הוא בונה את הקומפוזיציה בעזרת סקיצות.

הנה האיור המוכן לסיפור דמי חנוכה של שלום עליכם:

והנה כמה שלבים בתכנון:

כאמור, לא כולם נוהגים כמו אורי.

מה שבעיקר העסיק את אורי, כמאייר וכחוקר איור, היה ה"סגנון". כמעט בכל ספר שאייר היה איזה "הומאז'" לסגנון אמנותי.

הספר הזה למשל צויר בסגנון קוביסטי:

ברשומה שהעליתי על השפעת הקוביזם על האיור, דיברתי על זה שאורי שבר באופן "קוביסטי" את בני האדם שאייר:

אבל דווקא את הבתים הוא צייר ללא עיוותים קוביסטיים:

בספר הזה, שכתב חברו הקרוב אהוד בן עזר, אימץ אורי את הסגנון המזרח תיכוני:

אפילו את המיניאטורות הפרסיות וגם את סולם הצבעים החם והמדברי:

באחת הרשומות בהן דיברתי על מקומו של הרקע באיורים בספרי ילדים, דיברתי על היכולת של אורי להכניס סגנוּן לא רק בדמויות אלא גם בנוף, שלא רבים מהמאיירים יודעים לעשות.

תראו איך בספר הזה:

הדמויות, הנוף, העצים, הבתים וההרים באים לידי ביטוי באותה שפה ציורית:

היכולת שלו להכניס עניין בחלקים הפחות חשובים היא יוצאת דופן ולפחות אצלי היא מעוררת קנאה.

כשאמרתי את זה לאורי הוא תמיד היה עונה: "אבל אני מקנא באבנר (כץ) ובך על החופש שאתם מרשים לעצמכם באיורים שלכם".

כשהיה אומר את זה, תמיד חשבתי עד כמה אורי היה מושפע או אפילו סובל מהעורכים והמו"לים שלו, שלפי דבריו היה להם מה להגיד, שלא לומר לדרוש. כמו שאתם יודעים, ההיבט המסחרי נכנס חזק מאוד לאיור. אני למשל לא בטוח שהייתי מצליח בארצות הברית, וגם אורי סבר כך.

בתקופה מסוימת אורי נחשב ליורש של מוריס סנדק בתחום ה"פיקצ'ר בוקס".

הנה לסיום עוד כמה ספרים שכתב ואייר:

שלום לאורי.