שוליית הקוסם גרסת אונגרר

רוב האגדות ששמורות לנו במוח הגיעו אלינו ממספר מקורות מצומצם למדי: מקור אחד זה מה שנקרא "אגדות עממיות", שאין יודעים מי כתב אותן; לפעמים יש מקורות יווניים או קדומים אחרים; יש אגדות שמיוחסות לשארל פרו – בעיקר אימא אווזה, שבקרוב אעלה עליה רשומה – ויש כמובן את האחים גרים והנס כריסטיאן אנדרסן.

אבל יש כמה סיפורים שנכללים תחת הכינוי "אגדות" שנכתבו על ידי סופרים או משוררים ידועים מאוד, שכמובן הכירו את הסיפורים, אבל כתבו להם גרסה שנחשבת למעין "מקור". סיפור אחד כזה הוא הדייג ודג הזהב של פושקין. עוד דוגמה היא החלילן מהמלין, שמיוחס לרוברט בראונינג. והדוגמא הבאה היא הסיפור שלו מוקדשת הרשומה, שוליית הקוסם.

בתודעת איש התרבות המערבית, לסיפור הזה יש שורש משולש: האחד הוא לוסיאן, הסופר היווני מהתקופה העתיקה; השני הוא המשורר הגרמני יוהאן וולפגאנג פון גתה, שנחשב למחבר הסיפור שאנחנו מכירים, והשלישי כמובן וולט דיסני, שאצל רבים דוחק לפינה את שני המקורות האחרים.

הנה השולייה של דיסני:

והנה סקיצה של גרסת דיסני, שבה נראים המטאטאים:

ראיתי את שוליית הקוסם של דיסני בסרט פנטזיה, ראיתי כמו רבים אחרים עוד לפני שידעתי שהסיפור קשור לגתה, וכאשר התברר לי שגיתה נחשב למעין "מקור" של האגדה, זה היה לא רק אחרי שקראתי את ייסורי ורתר הצעיר, אלא לאחר שלמדתי בכיתה א' ב"בצלאל" את גלגל הצבעים של גתה:

בעברית זכה שוליית הקוסם של גתה לכמה תרגומים. כאן אני מביא את תרגומו של אמיר אור:

מעניין לשים לב שהסיפור הזה שכתב גתה לא נתפס בדרך כלל כאלגוריה פוליטית, להבדיל למשל מבגדי המלך החדשים של אנדרסן. אצל אנדרסן ההקשר הפוליטי הפך להיות כל כך מובן מאליו עד שמספיק להגיד "בגדי המלך" וכבר מבינים את הדימוי. אנחנו הרי מכירים דמויות רבות, גם מהתקופה שלנו, בעיקר אנשי שררה, שיודעים היטב להתחיל כל מיני "פרויקטים" (למשל מלחמות) אבל לא ממש יודעים איך לסיים אותם. ובכל זאת, להבדיל מהסיפור של אנדרסן, שוליית הקוסם מוזכר מעט מאוד בהקשר פוליטי כסאטירה. כאשר בכל זאת מביאים אותו כאלגוריה, בדרך כלל זה מתייחס לקפיטליזם ומקשרים את הסיפור עם קארל מרקס, אולי בגלל שהדמות העיקרית בסיפור היא שולייה ולא איש רם מעלה, אבל בעיניי גם המעמד של הגיבור הוא סמל לכך שהשליט שלנו (בדמוקרטיה כמובן) הוא השולייה של בוחריו ואם תרצו גם של העם, כלומר זה מה שהוא היה אמור להיות.

עד כאן פוליטיקה, וכעת לתחום שבו אני מבין יותר – איור. גם כאן בצד החזותי של הסיפור, כמו במקרים רבים, דיסני השכיח מאיתנו את המאיירים הנפלאים שנתנו ביטוי חזותי לסיפור שכאילו נולד לאיור.

אם אכן מי שהביא את הסיפור בגרסה המודרנית היה גתה, אז הסיפור שלו מאד "רזה" ומשאיר לפרשנים ולמשפצי האגדות הרבה חללים שאפשר למלא.

הספר שעליו מבוססת הרשומה הוא זה:

הוא נכתב על ידי הסופרת והעורכת האמריקאית ברברה שוק הייזן ואויר בידי טומי אונגרר. ברברה, ילידת 1930, כתבה כ-70 ספרי ילדים וכמה ספרי עיון, בהם ספרי הומור, טיולים ואוכל. להרגשתי, בספר שוליית הקוסם היא ממש שיתפה פעולה עם אונגרר ודאגה שיהיה לו מה לצייר. הספר יצא לאור בשנת 1971, וגם בעמוד השמאלי בתחילת הספר, שבו יש בדרך כלל טקסט טכני על זכויות וכו', אונגרר הכניס את האיור הזה:

אצל גתה אין הסבר מאין יודע השוליה את הקסם שמפעיל את המטאטא, אבל סופרים רבים מצאו עניין בתעלומה הזאת ובחרו לעשות מזה עלילת משנה. כאן בספר של הייזן יש לקוסם ספר שבו כתובים כל הלחשים. את הספר מחביא הקוסם בכספת שאליה מגיעים כשמטפסים על סולם:

וזה נותן לאונגרר את האפשרות להראות שכאשר, מאוחר יותר, השוליה מחפש את הלחש שיפסיק את פעולת המטאטא, הסולם נשבר והשוליה לא מגיע לכספת:

אונגרר, על פי הטקסט של הייזן, מפיל את השוליה על פוחלץ של קרוקודיל, וזה רמז לסיפור היווני העתיק של לוסיאן, שבו מסופר בין השאר שהקוסם היה רוכב על קרוקודיל.

מי שמכיר את טומי אונגרר יסכים בוודאי שהוא נהנה מאוד לצייר את המעבדה של הקוסם:

וכשהייזן כותבת שיש בה אמבטיה שצריך למלא אותה כל יום ממימיו של נהר הריין, אונגרר מראה לנו שהאמבטיה נמצאת שם כדי לשכן בה את הדיונון ובאותה הזדמנות אונגרר מראה לנו את השיניים התותבות של הקוסם:

האם הם באמת שלו? הרי בציור רואים שלקוסם יש בפה שיניים:

ועוד משהו שמעניין אותי כמאייר. גתה, שלא הרבה בפרטים, כתב כך:

שימו לב – הוא לא פוקד על המטאטא להצמיח ידיים, כך לפחות על פי התרגום, אבל מהשורה האחרונה אנחנו למדים שבכל זאת צמחו לו ידיים. לפי התיאור של גתה המטאטא היה צריך להיראות כך (האיור שלי):

אבל דווקא כאן מאיירים רבים התעלמו מהשינוי שצריך להיות במטאטא וציירו סתם מטאטא, כמו שעשה אונגרר שאפילו לא צייר לו ידיים:

איך לכל הרוחות הדלי מחזיק שם מעמד אצל אונגרר?

וכאן אני מגיע לנושא המעניין: איך מסתדרים המאיירים עם סוגיית המטאטא?

חלק מהם הבינו מהטקסט של גתה שבעצם משמעות הקסם היא להפוך את המטאטא לבן אדם, ובכמה ספרים אפשר לראות "מטאטאים" כאלה:

וכדי שהקורא יזכור שמדובר במטאטא, המאייר צייר אותו בזקן ובחצאית, בדומה למאייר אחר:

הרמז הוא שיער שמזכיר מטאטא.

והיה גם פירוש חזותי כזה, כשהדמות כולה עשויה ממקלות ונוסף לה רק ראש:

היו מי שהוסיפו למטאטא ידיים ורגליים וגם ראש ככתוב, אבל נמנעו מלהלביש אותו.

ויש כמובן את הפתרון של דיסני, שבחר להוסיף למטאטא רק ידיים שיאחזו בדליים ואילו הרגליים נוצרות מפיצול של חלק הקש של המטאטא, מה שמשרת מצוין את האנימציה:

את הפתרון הזה אימצו כמה מאיירים, ביניהם קן מקי:

פה ושם אפשר למצוא גם מטאטא שהחלק התחתון, הקש, הפך להיות ראש:

המטאטא אצל גתה פשוט חדל להביא מים. גתה סומך עלינו הקוראים, שמזה נבין שגם כל מה שנוסף למטאטא, הסחבה, הראש, הרגליים והידיים נעלמו באותה הזדמנות.

והנה עוד כמה איורים מהספר שצייר אונגרר:

נראה לי שבגלל בעיית איור המטאטא, מאיירים ועורכים רבים בחרו לא לצייר בעטיפה מטאטא:

ולסיום, הנה קטע קצר שכתב תומר בְּני לפני כשנה, שבו דווקא כן התייחס לאגדה כסאטירה פוליטית:

***