החתול בקומיקס

הדור שלי לא הכיר בכלל קומיקס. גם הסיפורים באיורים של לאה גולדברג ואריה נבון, שהיום נחשבים למעין קומיקס, לא היו בעצם קומיקס. הכרנו כמובן את מקס ומוריץ שגם זה לא ממש קומיקס.

בגיל די מבוגר שהראו לי את טינטין:

ואחר כך את אסטריקס:

אבל לא הצלחתי להיכנס לזה.

היה לי חשוב להזכיר את זה, כי היום ישראל היא מעצמה של קומיקס ויוצרי קומיקס ישראלים, כמו האחים חנוכה למשל, זוכים בפרסים הכי חשובים בעולם. ויש לנו כמובן עוד יוצרי קומיקס מצוינים.

נראה לי ששני יוצרים, מישל קישקה ואורי פינק, תרמו רבות לכך שהקומיקס הפך לחלק מהתרבות שלנו.

אני מעולם לא הצלחתי להיכנס לעולם הזה.

פעם, בשנת 1977 יצרנו, חברי יורם טהרלב ואני, את הספר הזה:

שנעשה בהשראת מקס ומוריץ, וזה הספר הכי קרוב לקומיקס שעשיתי.

הנה עמוד אחד מתוכו:

כשאני מנסה לחשוב "קומיקס" כמאייר, אני בדרך כלל מגיע לפרודיה. כמו בספר הזה:

ספר שעשיתי ביחד עם תומר בְּני. יש בו כמה עמודים שעוסקים ב"קומיקס". הנה מה שעשינו לרובינזון קרוזו כשהפכנו אותו לקומיקס:

כדי שיהיה אפשר לעקוב אחרי הסיפור, הנה האיורים מופרדים, זה אחר זה:

בספר הזה עשינו גם את הקומיקס שקראנו לו האימא של כל המדעים הבדיוניים. זה היה מעין קולאז' שהרכבנו מכל מיני חוברות קומיקס בז'אנר ה"סיינס פיקשן". כמעט כל איור פה הוא מספר אחר, וגם הטקסטים הם לגמרי "רדי מייד" והם כמובן אקראיים לגמרי:

הנה שני פרטים מתוכו:

אם יום אחד יהיו לי פנאי וסבלנות, אנסה לקרוא את הקומיקס הזה שעשינו תומר ואני. ייתכן שאלמד משהו.

עוד משהו ברוח הקומיקס עשיתי פעם ביום העצמאות בעיתון "דבר". זה היה קומיקס מהאירוע שהתרחש במוזיאון, שבו הכריז בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל:

והנה כמה פרטים מתוכו:

בשנים האחרונות הוצאתי ביחד עם תומר בני שני ספרים שבהם עשינו שימוש באלמנטים של קומיקס – בועות דיבור ובועות מחשבה. מדובר בהפעלה שמיועדים לפתח חשיבה יצירתית וכושר ביטוי אצל ילדים, וגם אצל מבוגרים. בראשון, מה הם אומרים, הילדים יכולים להחליט מה הדמויות אומרות:

ובשני, מה הם חושבים, אותו רעיון אבל עם בועות מחשבה:

בארכיון שלי נמצא גם הקומיקס הבא:

אבל לפני כמה שנים, כאשר עוזי שביט מהוצאת הקיבוץ המאוחד ביקש ממני להכין סדרת אגדות קלאסיות ברוח שלי, החלטתי לעשות סדרת קומיקס של אגדות ידועות, שהרעיון הכללי היה לנצל את רעיון הבועות, גם של הדיבור וגם של המחשבה, כדי להוסיף מידע שלא נכלל בסיפור המקורי.

הסיפור הראשון שבחרתי הוא החתול במגפיים:

השקעתי בזה די הרבה זמן ועבודה אבל לא סיימתי. בשלב מסוים הראיתי את זה לעוזי שביט וליונה טפר, שהייתה עורכת ספרי הילדים בהוצאה. שניהם אהבו את זה מאוד לטענתם, אבל אמרו שההומור הוא "למבוגרים" וילדים לא יבינו את זה. ניסיתי להציע את זה לעוד כמה הוצאות ספרים, והתגובות היו דומות.

הנה דוגמאות מהסקיצות והאיורים שעשיתי לחתול במגפיים.

זהו עמוד הפתיחה:

והנה הפרטים מתוכו (חלק בשחור-לבן):

והנה עוד עמוד:

ופרטים מתוכו:

אני לא מאמין שאי פעם אסיים את זה ואמצא מו"ל שיוציא את זה, אבל הניסיון לעסוק בקומיקס בדרך שלי, גרם לי הנאה.

עוד על החתול במגפיים תוכלו לקרוא כאן.

***