כמו שאיש אחד אמר פעם

מי שעוקב אחריי אולי יודע שאחת הסיבות שפתחתי את הבלוג הייתה שהוא נותן לי הזדמנות לאייר לטקסטים שאיש לא ביקש ממני לאייר.

בשנת 1983 הוצאנו, אהרן שמי ואני, את הספר הזה:

סריקה 01

הספר הצליח מאוד, ואפילו זכה לגרסה באנגלית.

המשפטים שאביא היום כתירוץ לאיור הם לא מהספר הזה. בחרתי אותם בגלל העניין שהיה לי להפוך אותם למשהו חזותי.

אבל לפני המשפטים והאיורים, הנה ההקדמה שכתבנו אהרן שמי ואני לספר כמו שאיש אחד חכם אמר פעם…:

שמתם לב שלפעמים אני מנסה להיכנס לנעליהם של מאיירים שונים ומנסה לנתח למה הם איירו דווקא כך? אז הפעם אני גם מאייר וגם מנסה להיכנס לנעליים של עצמי. וזה די קשה לי, כי אני כמעט לא הולך בנעליים. גם בחורף אני בסנדלים. אז במקום להיכנס לנעליים שלי, אני מתכוון להיכנס לראש שלי, וזה יותר קל – שם יש הרבה יותר מקום ריק.

המשפט הראשון שבחרתי לאייר הוא משפט שאמר גרושו (או אם אתם בוחרים – גראוצ'ו) מארקס:

"אימא שלי אהבה מאוד ילדים וכל כך הצטערה שאני לא אחד מהם".

בהתחלה חשבתי לצייר ממש את הלידה. הנה הסקיצה:

אבל חשבתי שיהיה יותר מתאים לתאר סיטואציה כזאת:

המשפט הבא הוא אחד הידועים של וינסטון צ'רצ'יל:

בעלי חיים הם יצורים מוזרים. הכלבים מביטים אלינו מלמטה, החתולים מביטים עלינו מלמעלה. רק החזירים מביטים לנו ישר בעיניים.

עשיתי איור די פשטני של שלושת בעלי החיים:

למרות שרציתי מאוד לאייר את החתול שמביט מלמעלה:

אבל זה לא יצא מספיק מרשים.

גם המשפט של וודי אלן מוכר ומצוטט הרבה:

"לא רק שאין אלוהים, נראה אתכם משיגים אינסטלטור בסוף שבוע".

היה ברור שיש לצייר בית מוצף במים ומישהו חסר אונים (אולי וודי אלן עצמו).

בחרתי לאייר אותו עם טלפון, אבל איך מראים באיור, שאין בו זמן, את הזמן שעובר? אז הכי פשוט זה כמובן להראות שעון (ממש פרימיטיבי אבל אין ברירה):

ועוד איור, שבו השעון כבר מראה שעה מאוחרת. איירתי בו את וודי אלן קצת יותר שפוף ומסכן וביקשתי מענת, שצבעה את האיורים במחשב, שהשני יהיה יותר כהה:

כדי להראות שהזמן חלף השתמשתי, כמו מאיירים רבים אחרים, בקורי עכביש.

אז הנה שני איורים:

אני מודה שאני קצת מביך את עצמי כשאני רואה כמה הפרשנות שלי באיור היא פרימיטיבית. אבל לפעמים צריך לקבל את הרעיון הפשטני ולקוות שהביצוע והאיכויות של האיור ישלימו את העבודה.

המשפט הבא הוא לא איזו אמרת חוכמה, אבל הוא אופייני להיצ'קוק ונותן לי כמובן את האפשרות המיידית להפוך את היצ'קוק לקאובוי.

וזה מה שטוענים שהוא אמר:

"מעולם לא אמרתי ששחקנים הם בהמות. מה שאמרתי הוא שיש לנהוג בשחקנים כמו בבהמות".

וכאן התלבטתי אם לאייר משהו מורכב שהצופה חייב קצת להתאמץ כדי להבין, ששתלתי בו כמה דמויות של שחקנים ידועים שצילמתי מהאיורים הנפלאים של אל הירשפלד:

או איור שמדגיש יותר את הפרצוף של היצ'קוק, שגם אותו העתקתי מאותו איור של הירשפלד:

ביקשתי מענת לצבוע את שניהם.

כמה פעמים, גם ברשימה על המאייר האנגלי איאן פולוק, דיברתי על כך שיש מאיירים שיודעים שהצופה לא יזהה מייד את הסיטואציה, ובכל זאת הוא מצייר במכוון איור קצת אניגמטי. ייתכן שבקרוב אקדיש לכך רשומה.

מקס קאופמן אמר את המשפט הבא:

"במסעות שלי פגשתי פעם שבט של אוכלי אדם שקיבלו עליהם את הנצרות ממיסיונר קתולי. אז כעת בימי שישי הם אוכלים רק דייגים…"

למי שאוהב הומור שחור, קניבלים הם חומר נפלא.

בספר שירים רעים לילדים טובים איירתי את השיר הזה של אפרים סידון:

אז הנה כמה מהאפשרויות לאייר את המשפט של קאופמן:

והבחירה שלי היא זאת:

והנה משפט נאה שאמר פעם ארתור שופנהאואר:

"יש להתייחס ליצירת אמנות כמו אל נסיך ולתת לה לדבר ראשונה".

אני מניח שרבים היו בוחרים במונה ליזה לייצג את האמנות.

הטקסט ששמתי בפי המונה ליזה הוא טקסט בכתב ידו של אדם ברוך ז"ל. אדם כתב את זה בספר עבודת יד, שאבנר כץ ואני יצרנו והוא לא יצא לאור.

וזה העמוד – תרומתו של אדם ברוך לספר, ממנו לקחתי את הטקסט:

הנה עוד אפשרות של איור לאותו משפט של שופנהאואר:

והנה עוד משפט של גראוצ'ו מארקס שמפעיל אצלי את בלוטות הרוע:

"הקומיקאי החובב חושב שזה מצחיק להלביש גבר בבגדים של אישה זקנה, להושיב אותו בכיסא גלגלים ולדחוף אותו בירידה לעבר הקיר. המקצוען יודע שזאת צריכה להיות זקנה אמיתית".

כאן אין לי כמאייר לבטים בחיפוש הרעיון. צריך פשוט להחליט על נקודת מבט.

האם כך?

אבל אני בחרתי באפשרות הזאת:

כדי להראות את פניו האופייניים של גראוצ'ו.

אבנר כץ חברי, שאני מרבה לצטט אותו, אמר פעם: "כשאני מצייר ילד שזורק אבן על ילד אחר, אותי מעניין לצייר את זה מנקודת המבט של האבן…"

אז רציתי לתת כאן את הכבוד לקיר כמובן.

זהו להפעם. יהיה לזה המשך.