מכתב מלונדון – קצת ביקורת לא תזיק

"למה לנסוע ולראות 'תיאטרון אחר' בעכו כשאפשר לנסוע ללונדון ולא לראות תיאטרון בכלל?" כך אמר פעם חברי המנוח אבנר כץ. ההצגה האחרונה בלונדון שאבנר ואני ראינו יחד הייתה סוס מלחמה, ההצלחה הכי מצליחה אי פעם, עליה סופר כי הגיעו מיפן מטוסים מיוחדים עם נוסעים שבאו כולם במיוחד לצפות בהצגה. הנה צילום מההצגה ומהסוסים שהופעלו בידי השחקנים:

כשזה נגמר אמר לי אבנר: "ובפעם הבאה אני רוצה להגיע להצגה שבה מראים שני סוסים שמפעילים בן אדם".

אז הבנתם שגם אבנר וגם אני לא משוגעים לתיאטרון. את אבנר כמובן אי אפשר לשאול, ואותי לא כדאי לשאול, כי אין לי תשובה חד משמעית. חבר אחר שלי, שגם אותו כבר אי אפשר לשאול, יוסל ברגנר, אמר לי שקשה לו לצפות בתיאטרון כי הוא מזדהה כל כך עם השחקנים שהוא מתוח כל ההצגה מחשש שמא הם יטעו. גם אני מרגיש קצת ככה, וייתכן שיש עוד סיבות.

מאחר שיש לי חברים קרובים שעוסקים בתיאטרון, אני מוצא את עצמי מדי פעם באולם תיאטרון, ואפילו מצליח ליהנות. רבים ממי שמכירים אותי, ובעיקר כשאני מתפאר שאני מכיר את לונדון, תמהים על  מי שאוהב ומכיר את לונדון, אבל כמעט לא מבקר בתיאטרון, וגם לא בכדורגל.

באחת הנסיעות שלי ללונדון כתבתי לחבריי ב"דבר אחר" מכתב שמתייחס גם לתיאטרון וגם לעוד נושא, ביקורת תיאטרון. אז אם לתיאטרון אני די אדיש, מביקורות וממבקרים אני ממש מתרחק. במכתב הזה כתבתי ביקורות פיקטיביות על מחזות אמיתיים שהוצגו אז בלונדון, מתישהו בשנות ה-90. כמובן לא צפיתי בהצגות, ואף על פי כן כתבתי פרודיות על הביקורות. כתבתי אז שמונה ביקורות. כאן אציג חמש מתוכן. את האיורים עשיתי היום, ואי לכך לא התפרסמו ב"דבר אחר":

מכתבים נוספים מלונדון תוכלו לקרוא כאן.

***