אות מן העבר – שלושה סופרים נשכחים

מדי פעם אני מדפדף במדפים בספריה שלי ומוציא ספרים שאני מבקש להזכיר את קיומם כאן בבלוג.

איך זה מתיישב עם ההצהרות החוזרות שלי שאני מסתייג מנוסטלגיה?

יש איזה קו שאני משתדל להדגיש אותו, בין התרפקות על העבר רק בגלל שהוא מתקשר אצלנו עם הגעגועים לילדות למשל, לבין ניסיון להחזיר דברים טובים, שבאופן טבעי נשכחו או יצאו ממחזור התרבות. אבל אם תרצו לשייך את הרשימה הזאת לנוסטלגיה – בבקשה.

אני קורא שוב את הדברים שקראתי בילדותי ומנסה לזכור איך זה עבד עלי אז, מה אני חושב על זה היום, ואם אני יכול, אני מכין לזה איורים.

והפעם סיפורם של שלושה סופרים נשכחים.

שלושה סופרים שכתבו לילדים בעברית במחצית הראשונה של המאה ה-20, שלושתם בערך בני אותו גיל. הראשון הוא שלמה ידידיה (זלנפרוינד). הספר הזה יצא ב"ספריה לילד", הוצאת "עם עובד" בדפוס "דבר":

שלמה ידידיה, 1875-1961, נולד בהונגריה. אביו היה רב. הוא למד אמנות, וכשהיה בן 46 עלה לארץ ישראל, גר בתל אביב ואחר כך בשכונת בורוכוב בגבעתיים.

ידידה התאהב באות העברית, והספר סבא אלף בית הוא שיר אהבה לאות העברית.

הנה העמוד הראשון מתוכו:

ידידה פורש לפני הילד סיפור על ילדותו, כשרצה ללמוד לכתוב, ובכל עמוד הוא מצייר אות עם איור מתאים:

אני זוכר שכילד הציורים קצת הפחידו אותי, ולא כל כך הבנתי למה ט' זה נחש ו-נ' זה דג. אבל מה שמאוד אהבתי הייתה הטבלה עם התפתחות האות העברית וגם הווריאציות שלה. את הווריאציות הוא פשוט המציא. אז כשהייתי ילד הייתי בטוח שיש אותיות כאלה למשל, שעולות באש.

הנה כמה דוגמאות:

והנה איורים שהכנתי היום במיוחד לרשומה, 74 שנים לאחר שקראתי את הספר לראשונה.

עוד על האיש המיוחד הזה תוכלו לקרוא כאן.

הסופר השני הוא פסח אוירבך:

הוא נולד באוקראינה וחי בין השנים 1877-1945. רוב חייו הבוגרים היה מורה. כשהיה בן 31 עלה לארץ והיה מורה לטבע בבית הספר אחד העם בתל אביב. הוא היה מעיין שופע של אגדות, שאת חלקן המציא. את חלקן גם תרגם. בילדותי היו לי שני ספרים שלו:

היום רק השני נשאר אצלי בספריה.

קשה לדעת אם אוירבך ממש המציא את הסיפורים. אני מרשה לעצמי להניח שאת רוב הסיפורים הוא עיבד מחומרים שאסף והכיר. הנה סיפור אחד בשלמותו. בחרתי בסיפור שאני זוכר שקראתי אותו כילד והוא הצחיק אותי, עד הסוף העצוב:

את הספר הזה איירה אנני נוימן:

היא איירה רק את האיניציאלים המאוירים. הנה כמה מהם:

אבל ההוצאה הכניסה לספר גם כמה איורים שלא היא ציירה:

מה שמעיד על שני דברים:

א. שאכן אוירבך לקח את הסיפורים מספרים שהכיר.

ב. שהוצאות הספרים לא התייחסו אז ברצינות לשמות המאיירים.

נוימן לא איירה ספרים רבים. שמה כמעט לא מוכר, וגם אני לא הכרתי אותה עד שקראתי מה שכתב עליה גדעון עפרת.

היא נולדה בגרמניה בשנת 1906 ושם למדה ציור. היא דבקה בריאליזם האקדמי והתמחתה בעיקר בפורטרטים. ב-1933 עלתה לארץ, כאן הכירה את הפסלת בתיה לישנסקי והפכה לבת זוגה.

הנה קטע מהדברים שכתב עליה גדעון עפרת:

אנני נוימן הייתה ריאליסטית-אקדמית ביסודה, גם אם רישומיה וציוריה בצבעי מים נטו לא אחת לליריות חופשית (המהולה תמיד בקמצוץ מלנכוליה). במילים אחרות, אנני נוימן לא התחברה בשום פנים למהלכים המודרניסטיים המקומיים, ויהיו אלה אקספרסיוניסטיים פאריזאיים או אקספרסיוניסטיים-ברלינאיים, והס מלהזכיר את ההפשטה. "כאילו מציירת לנפשה, בתמימות, ברצינות ובצניעות.", כתב פרידמן. אין היא יוצרת למען הקהל, אלא לפי היצר האמנותי שבלבה," כתבה ליזטה לוי על אותה תערוכה ב- 49. ואפשר, שגם זוהי "נשיות" במובנה הקדם-פמיניסטי, קרי – הוויתור על הכיבוש, הפריצה הכוחנית, ההתעקשות על מקוריות בכל מחיר. ובמקום כל אלה – ענווה, צניעות, שקט ו…אהבה.

אלא, שעל כל זה משלמים. והמחיר: התאיידות היסטורית. גם אם הצגתם שלוש פעמים במוזיאון העירוני, איירתם ספרים (בנוסף לרות איירה אנני נוימן גם את מגילת "יהודית" עוד אישה גדולה מהחיים); ואפילו הצגתם תערוכות ברחבי העולם (נוימן הציגה ב-1953 בשווייץ, הולנד, אורוגוואי וארגנטינה, שעה שנתלוותה למסעותיה של בתיה לישנסקי). רישמו זאת לפניכם.

לא זכיתי להכיר את אנני נוימן. הייתי ילד כאשר נפטרה. ואף על פי כן, אני חש בנשמה הזכה והטהורה שהייתה, ואף מזכירה לי מישהי שאהבתי ועודני אוהב. לא במקרה, לבה היה נתון להגותו של אלברט שווייצר שבסימן החסד, הטוב והיפה. מתישהו בשלב מוקדם של מחלתה הקשה, כתבה במכתב:

"יש לי דלקת עצבים ברגל, וקשה לי ללכת. אני מנסה להפוך את הרעה לטובה. מרבה לשכב בכיסא-נוח, כשסביבי ספרים, מעלי השמים, וירק ופרחים רבים, ואני מרגישה את היופי הזה יום יום."

הנה כמה רישומים שלה:

אנני נוימן מתה מסרטן בשנת 1955 כשהיתה בת 49.

והסופר השלישי הוא יחיאל הלפרין:

הוא היה דמות חשובה בחינוך העברי, ובעיקר בחינוך הגיל הרך.

הוא נולד ב-1880 באוקראינה למשפחה חב"דניקית, אבל בגיל צעיר נתפס להשכלה והתחיל לעסוק בהוראה.

בשנת 1908 הגיע לוורשה לסדרת הרצאות על ספרות עברית, שם הכיר את פנינה הוכברג שהפכה לבת זוגו ושותפתו בתחום החינוך (הם לא נישאו רשמית). ב-1909 הם פתחו גן ילדים בוורשה. זה היה גן הילדים הראשון מחוץ לארץ ישראל שבו דיברו עברית.

הוא ייסד גם סמינר לגננות בוורשה, שעבר אחר כך לאודסה.

ב-1919 עלו יחיאל ופנינה לארץ באוניה "רוסלאן".

הלפרין הוציא לאור את כתב העת "הגינה" (יחד עם יצחק אלטרמן, אביו של נתן אלתרמן) והיה פעיל בכתיבה ובהוצאה של ספרים שחלקם אוירו על ידי טובי המאיירים של אז.

הלפרין כתב כמה משירי הילדים שהיום נחשבים ל"עממיים", למשל "שיר היורה" (גשם גשם משמים) ו"נומי נומי ילדתי".

לזוג נולדו כמה ילדים ששמעתם עליהם: יונתן רטוש, עוזי אורנן, הסופרת מירי דור והבלשן צבי רין. הנה צילום משפחתי:

מימין לשמאל. יושבים: פנינה הלפרין, עוזי אורנן, ויחיאל הלפרין. עומדים: דבורה אשת יונתן, יונתן רטוש, מירי דור

הספר היחיד ששרד בספריה שלי מספריו של הלפרין הוא זה:

הוא יצא כמובן בהוצאת "הגינה" בשנת 1927.

כבר כשהייתי ילד הוא נחשב ל"ענתיקה", ורוב הילדים לא רצו לגעת בו.

אין לי מושג למה דווקא הירח בחר לספר לו את המעשיות האלה.

מה שמאפו ידע לעשות כל כך טוב, לשלב את ההווי התנ"כי בסיפורים שהוא המציא, הלפרין או הירח שסיפר לו, עשו בפחות הצלחה.

כך מתחיל הסיפור של הילד אהביהו מבית לחם:

הוא כל כך מסכן.

אותי, הילד מכרכור, הוא שעמם אז, כמו גם היום.

הנה כך מסתיים הסיפור: