חצרות הטמפל בלונדון – סיור וירטואלי לימי הסגר

הטמפל הוא המקום שאני הכי אוהב לטייל בו בלונדון.

המיזוג בין היופי העתיק והקודר, שמזכיר את הקולג'ים באוקספורד או קיימברידג', לבין המספר הרב של אנשי הרוח והספרות שגרו שם והסיפורים המרתקים שקשורים באישים האלה – הוא מיזוג שמבחינתי אין דומה לו בכל העיר שהיא, כידוע לכם, עשירה בהיסטוריה ובסיפורים מרתקים.

הסיור הזה ייקח אתכם במבוך החצרות של שניים מתוך ארבעת ה-Inns of Courts.

והנה הסבר קצר על ה"אינס אוף קורטס" מתוך הספר הולך איתך בלונדון :

*ראו הערה על כך בסוף הפוסט.

וזאת המפה של הסיור שלנו:

אני יודע שהמפה הזאת אין לה הרבה ערך בסיור וירטואלי, אבל שמתי אותה משתי סיבות: האחת, שאני מאוד אוהב לצייר מפות; והשנייה, שאולי יום אחד, כשהסגרים האלה יפתחו, תרצו לנסוע לשם ממש בפועל, ואז היא בהחלט תביא תועלת.

נתחיל את הסיור ברציף שנקרא אמבנקמנט, ממש ליד הדרקון הזה:

הדרקון מסמן את גבולה של ה"סיטי", שמשתרעת ממנו לכיוון מזרח.

 

1. שער הכניסה לחצרות הטמפל

הנה הוא באיור שלי:

זהו השער הגדול, המפואר והרשמי, אם כי רוב הבאים לטמפל מגיעים מהצפון, כלומר מפליט סטריט (שבו סיירנו יחד לאחרונה).

 

2. חצר אלם – Elm Court

כאן היה גר המשורר ויליאם קאופר. הנה הוא ברישום שלי:

קאופר היה אחד המשוררים הגדולים של המאה ה-18. כל ימיו סבל מדכאונות קשים ומשברים נפשיים. בתקופה שגר פה היה קאופר מאוהב בבת דודו תיאודורה, אבל אביה אסר עליהם להתחתן. כאן ב"פיג טרי קורט" הוא ניסה להתאבד בתלייה על בירית (האם הייתה זו הבירית של תיאודורה? – אין לי מושג). אבל כפי שכתב בזיכרונות שלו: "בעזרת ההשגחה העליונה של הכול-יכול, הבירית, שהחזיקה אותי עד שעברתי את כל ייסורי המוות, נקרעה לפני שהמוות השתלט עלי באופן סופי". הכובסת ששמעה את הרעש חשה לחדר והחייתה אותו. רק משורר יכול להעביר לנו תחושה שבירית יש בכוחה לגרום לו ייסורי מוות מבלי לגרום למוות של ממש.

 

3. ה"הול" של "מידל טמפל"

המבנה המרכזי של ה"מידל טמפל" – האולם המרכזי שבו נערכים גם הארוחות וגם הטקסים – הוא בעיני האולם הטיודורי היפה ביותר באנגליה.

כאן באולם הזה, ב-2 בפברואר 1602, בנוכחות שייקספיר והמלכה אליזבת ה-1, נערכה הצגת הבכורה של הלילה ה-12.

בדרך כלל האולם סגור לביקורים. אבל מניסיוני נוכחתי שאם תבקשו בנימוס רק להיכנס ולהציץ, ברוב המקרים יתירו לכם, והמאמץ כדאי.

 

4. המזרקה

הבריכה העגולה עם המזרקה הפשוטה ושני עצי התות, נחשבים בעיני רבים, ובמיוחד בעיני מי שאוהבים את דיקנס, לאחד המקומות הרומנטיים בלונדון. בספר מרטין צ'זלוויט נערכת במקום הזה הפגישה בין רות פינץ' לג'ון ווסטלוק, ועל שפת הבריכה תוכלו לקרוא כמה משפטים מהספר הזה.

הנה המזרקה ברישום מתוך הספר לונדון בעקבות סופרים וספרים:

 

5. גרדן קורט

גם המקום הזה קשור בדיקנס, שהכיר היטב את חצרות הטמפל. בתקופה מסוימת של חייו גר כאן פיפ, גיבור הספר תקוות גדולות, וכאן נערכת הפגישה בינו לבין מיטיבו, הפושע לשעבר, שמגלה לפיפ כי הוא זה שמשלם עבורו.

כשנכנס האלף הנוכחי הוצב בגן הוורדים הספסל הזה:

כאן מיקם שייקספיר סצנה שבה תיאר אירוע היסטורי חשוב. על פי המחזה הנרי ה-6, פה נפגשים ווריק ופלאנטאג'ינט, הטוענים שכתר המלוכה שייך לבית לנקסטר, עם יריביהם מבית יורק, סאמרסט וסאפוק.

הלנקסטרים בוחרים שושנה לבנה כסמלם, והיורקים שושנה אדומה. זאת הסיבה (לפחות על פי שייקספיר) שהמלחמה ביניהם נקראת "מלחמת השושנים".

250 שנה אחרי שייקספיר הרשה לעצמו ויליאם מייקפיס תאקרי, לעשות קצת צחוק מההיסטוריה ששייקספיר המציא. הוא הוביל את אחד מגיבוריו אל הגן הזה ושם בפיו את המשפט: "רק סוחרי עתיקות וסופרים חובבים מביטים בעניין בגן הזה".

 

6. חצר אסקס – ג'ון אוולין

היו ימים שאנשים חכמים כתבו יומן. היומנים האלה הפכו חומר ללימוד ומחקר להיסטוריונים. האזור הזה שבו נערך הטיול הווירטואלי שלנו היה האזור שבו גרו שניים מגדולי היומנאים של המאה ה-17: סמואל פיפס וג'ון אוולין.

כאן בחצר הזאת היה גר אוולין:

כשלמד משפטים היה תומך מלוכה, והצליח לשרוד את התקופה של קרומוול. הוא היה איש חברה והתעניין כמעט בכל תחום. הוא כתב על אדריכלות, גננות, אמנות ומסחר.

כשמת בשנת 1706 לא השאיר לאיש את יומניו, ויש להניח שאיש לא היה זוכר אותו, אבל כ-110 שנים לאחר מותו, כלומר ב 1815, מישהו חיטט באיזה סל כביסה בעיר ווטון ומצא את היומנים שלו.

 

7. פאמפ קורט – הנרי פילדינג

בחצר המשאבה היה גר למשך תקופה מסיימת הסופר הנרי פילדינג:

הזכרתי אותו גם כאן. הקורא העברי מכיר אותו בגלל שני הרומנים שלו: טום ג'ונס וג'וזף אנדרוז. אבל הסיבה שפילדינג גר בטמפל הייתה שהוא היה גם עורך דין ושופט. אם עוד לא עשו סרט על חייו של האיש הזה אז כנראה זה יקרה בקרוב. פרט לעובדה שכתב שבעה רומנים ואין ספור מחזות, האיש הזה היה גם שופט וב-1749 הקים יחד עם אחיו, שהיה גם הוא שופט, את "הרצים מרחוב בו" (Bow Street Runners), מעין משטרה פרטית שההיסטוריונים טוענים שהייתה "המשטרה הלונדונית הראשונה".

החלק המעניין בסיפור הזה הוא שכמה מהחבורה המוזרה הזאת של הרצים היו גנבים בעצמם, והמשכורות שלהם כוסו בחלקן מהגנבות שהם בצעו.

 

8. הר קורט – הרבה היסטוריה בחצר אחת

המון דברים התרחשו בחצר הזאת, Hare Court. פה גר סמואל ג'ונסון ופה היה בית דפוס שהיום זוכרים אותו כבית הדפוס שבו הודפס הסיפור ההיסטורי מעשה בגיגית שכתב ג'ונתן סוויפט, שבזמנו נחשבה לחשובה בסאטירות שלו.

אבל שתי דמויות בולטות נוספות גרו פה. אחד הוא ישראל זנגוויל –

הסופר היהודי, שספרו ילדי הגטו היה כמעט בכל בית.

כשהרצל הגיע ללונדון הוא הפך את זנגוויל לציוני נלהב ולעוזרו.

זנגוויל היה המבקר היחיד שכתב ביקורת חיובית על שלושה בסירה אחת של ג'רום ק. ג'רום, ובעקבות זה הפכו השניים לחברים קרובים. והנה מה שכתב ג'רום בספר האוטוביוגרפי שלו על הציונות של זנגוויל:

והדמות השנייה, הצבעונית, שגרה ב"הר קורט" הייתה האיש הזה:

 

9. השופט ג'פרי

 

10. העוגב בכנסייה העגולה של הטמפל

ברשומה על רחוב פליט כתבתי על הכנסייה עצמה, והפעם אספר על העוגב המפורסם שלה.

לאחר השרפה הגדולה ב-1666, שממנה יצאה הכנסייה כמעט ללא נזק, ערך בה האדריכל כרסטופר רן שיפוץ קל, ואז בפעם הראשונה גם הוכנס עוגב לכנסייה.

אי הסכמה שררה אז בין שני הקולג'ים. ה"מידל טמפל אין" רצה עוגב מבית המלאכה של האב סמית, וכנגדם תמכו חברי ה"אינר טמפל" דווקא בעוגב מבית המלאכה של רנטיס האריס. שני ה"אינים" הביאו נגני עוגב מומחים לבדוק את הכלים. בין המנגנים היה ג'ורג' פרידריך הנדל.

בסופו של דבר הוחלט להפקיד את ההחלטה בידי השופט ג'פרי הידוע לשמצה. הוא בחר בעוגב של סמית והעוגב הזה היה ופעל בכנסייה עד מלחמת העולם השנייה, ואז ניזוק בשרפה שפרצה כתוצאה מאחת ההפצצות.

החל משנת 1729, ולמשך 85 שנה, היה לכל אחד מה"אינים" נגן עוגב משלו וכל אחד מהם ניגן ביום ראשון פעם בשבועיים.

 

11. מיטרה קורט – Mitere Court), צ'רלס לאם

זהו צ'רלס לאם ברישום שלי:

בדרך כלל מצמידים את שמו לשמה של אחותו מרי. השניים כתבו יחד את סיפורי שייקספיר, שנחשבים היום כספרות המיועדת לילדים ולנוער. למרות הביקורת עליו, המפעל הזה קירב את הקהל לשייקספיר יותר מכל המחזות שהוצגו עד אז.

מאז שהיה צ'רלס בן 20 רבץ צל כבד על חייו.

אחותו מרי, שהייתה מבוגרת ממנו ב-11 שנים, רצחה בהתקף פסיכוטי את אמם בדקירות סכין.

מרי אושפזה במוסד לחולי נפש באיזלינגטון, וצ'רלס עבר לגור באיזלינגטון כדי להיות קרוב אליה. לבסוף שכנע את שלטונות הבריאות לשחרר אותה בתנאי שתהיה בהשגחתו. צ'רלס החזיק באופן קבוע "כותונת משוגעים" ונאלץ להשתמש בה יותר מפעם אחת כדי לבלום התקפים של מרי.

כמה חודשים לפני ההתקף הרצחני של מרי, שבמהלכו רצחה את אמה, חלה גם צ'רלס במחלת נפש, אבל הוא – לפחות כך כתוב בכל מקום – החלים ממנה.

 

12. הנרי ריידר האגרד ב"קינג בנץ' ווק" (King Bench walk)

כולם זוכרים בוודאי את הסדרה המופלאה רמפול.

המשרד הדמיוני שלו היה, יש להניח, באחד ה"אינים" שבהם אנחנו מבקרים היום. אבל כשאתם מצטטים את המשפט – She Who Must Be Obeyed, אל תייחסו אותו לרמפול או לסר ג'ון מורטימר שכתב את רמפול. המשפט הזה לקוח מהספר היא שכתב הנרי ריידר האגארד:

וכאן, במקום שאנחנו נמצאים כרגע (לפחות וירטואלית) היה גר ריידר האגרד בתקופה שבה התמחה להיות באריסטר.

הניסיונות שלו להיות סופר נכשלו. אף אחד לא אהב את הספרים שלו, והוא חשב לחיות כעורך דין. אבל יום אחד, כשהוא ואנדרו אחיו שוחחו על אי המטמון, שהיה רב מכר ענק, אמר הנרי: "אני יכול לכתוב ספר הרפתקאות טוב יותר". וכך נולד מכרות המלך שלמה.

 

כאן מסתיים טיולנו להפעם.

*

*ומעיר חברי מודי קרייטמן: בנוגע לקטע מהספר שבו נאמר שסוליסיטר לא יכול להופיע בבית המשפט. בטח אף אחד לא ישים לב (כמוני עד היום…) אבל למקרה שכן – סוליסיטר לא יכול להופיע בבתי המשפט הגבוהים. בבית משפט השלום – Magistrates Court – יש לו רשות להופיע, ולמעשה לרוב רק סוליסטירס מופיעים שם, וכך גם בבית המשפט לדיני משפחה, ויש גם סוליסיטרס שמצוידים בקידומת בית המשפט הגבוה שיכולים להופיע במחוזי ואף בערעורים מסוימים.