כשוויליאם מוריס מת בשנת 1896 כשהיה בן 62, אמר הרופא שקבע את מותו:
"הוא מת ממחלה ששמה ויליאם מוריס – בן אדם שעבד יותר מאשר עשרה אנשים…"
אני מניח שהשם ויליאם מוריס מוכר לחלקכם ולכן הפרטים שאביא על חייו נבחרו רק כדי להתאים לרוח הרשומה.
אז מה היא רוח הרשומה, אתם שואלים?
– מדובר בביקור בכמה בתים שמשמרים את דמותה ופועלה של דמות מיוחדת במינה:
- איש שהיה קפיטליסט והוביל את התנועה הסוציאליסטית בימיו.
- איש שחי במאה ה-19 אבל התגעגע לימי הביניים.
- גאון רב כישרונות שבחייו האישיים היה תמים כילד בן שש.
- האיש ששינה את התפיסה החזותית של הבית האנגלי, בעיקר בגלל שהביא את הפרחים מהגן אל הטפטים.
- האיש שניסה לחבר בין אמנות לאומנות והשפיע בכך על לימודי האמנות באירופה ואפילו בבצלאל.
- והעיקר – מה שאותי מעניין במיוחד: גאון בתחומים רבים שלא ניחן בחוש הומור…(ואולי כן היה לו ורק אני לא הצלחתי לגלות אותו)
אז ככה הוא נראה:
לפני כ-40 שנה, בביקור הראשון באוקספורד, שאלתי מישהו שאכל לידי על ויליאם מוריס, והוא ענה לי בפירוט אוקספורדי על יצרן המכוניות שהיה גם פילנטרופ והוא אחד מיקירי העיר.
אחרי כשעתיים בחיי בהם חשבתי שפרט לכל היכולות של מוריס הוא גם בנה מכוניות, הבנתי שמדובר בשני מוריסים שונים ששניהם אהובים מאוד באוקספורד.
ויליאם מוריס יצרן המכוניות, שייצר את מכוניות ה"מוריס" היה צעיר ממוריס שלנו ב-43 שנים.
הנה מה שכתב ויליאם מוריס האמן והמעצב הגאוני והצנוע הזה על עצמו:
נולדתי בוולטמסטו, פרבר כפרי בקצה יער אפינג, שהיה פעם מקום נעים למדי אך עכשיו הוא פקוק עם בנייה ובנאים. אבי היא איש עסקים בסיטי ואמיד למדי וחיינו בסגנון הבורגני והנוח. הלכתי לבית ספר במרלבורו קולג', שהיה אז בית ספר חדש וקשוח אבל נמצא במקום מאוד יפה בלב הכפר, עם הרבה אתרים היסטוריים מסביב, ובשמחה רבה למדתי על המבנים ועל כל דבר אחר שהיה בו סיפור היסטורי, ולכן כנראה למדתי הרבה, ובמיוחד שבבית הספר הייתה ספרייה טובה, שלפעמים הרשו לי לגשת אליה. אני רוצה לציין שמאז שאני זוכר את עצמי, מאוד אהבתי לקרוא. אבי מת ב-1847, כמה חודשים לפני שהלכתי למרלבורו קולג', אבל מכיוון שעשה עסקה מוצלחת בתחום מכרות הפחם בדיוק לפני שמת, נשארנו עשירים.
העולם המערבי מכיר את האיש הזה בעיקר בגלל הטפטים האלה:
אבל הוא היה הרבה יותר ממה שהוא כתב על עצמו.
הוא נולד בשנת 1834, כאמור בוולטומסטו – האתר הראשון בו תבקרו בטיול הווירטואלי הזה – ובילה חלק גדול מזמנו ביער אפינג, שם הוטבעה בו האהבה לטבע, והמקום שימש השראה לכל מה שעמד ליצור.
אני מניח שמוריס היה מתקומם למקרא המשפט האחרון. הוא לעג למושג "השראה" והאמין רק בעבודה ובאמנות.
בגיל 19 החל את לימודיו באקסטר קולג' שבאוניברסיטת אוקספורד (גם שם כדאי מאוד לבקר, אבל לא כללתי את המקום בטיול הזה).
מוריס התכוון להיות כומר, אבל הפגישה עם חברי האחווה הפרה-רפאליטית שינתה את חייו.
באמצעות ג'ון רסקין, שהיה פילוסוף של האמנות ובעל השפעה אדירה באוקספורד, הוא גילה בתוכו את הקשר הכמעט מיסטי לימי הביניים ולגותיקה.
באוקספורד הוא הכיר את ג'יין.
מי שרוצה לדעת עוד על חייו של מוריס, יחפש וימצא המון חומר ברשת. אני מפסיק כאן כדי לקחת אתכם לששת המקומות שמהם בנוי הטיול שלנו.
הגלריה של ויליאם מוריס
זו הגלריה הציבורית היחידה שמוקדשת לוויליאם מוריס, והיא מציגה אוסף בינלאומי חשוב שמתאר את חייו, הישגיו והשפעתו. הגלריה, שנמצאת בבית אלגנטי מהמאה ה-18, שם היה גר מוריס הילד, והתצוגה שם מלווה את מוריס מילדותו דרך ציוני הדרך הרבים בחייו.
יש שם בדים ארוגים ומודפסים, רקמות, שטיחים, טפטים, רהיטים, אריחים צבועים, זכוכית צבועה וספרים שמוצגים לצד התיק של מוריס וספל הקפה שלו, שמעניקים מבט אישי יותר לחייו. כמו כן מוצגות שם עבודות של ברן-ג'ונס, רוזטי ופיליפ ווב. והעיקר, יש שם בית קפה נעים.
הבית האדום
ויליאם מוריס הזמין את הבית ב-1859 והבית עוצב על ידי פיליפ ווב. הבית הזה ב-Bexleyheath נחשב לאחד הבתים החשובים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה של הארכיטקטורה הביתית. הנשיונל טרסט רכשו אותו ב-2003.
יש בו את הסממנים המקוריים ואת הרהיטים הקבועים שעוצבו ותוכננו על ידי מוריס ו-ווב ויש שם גם ציורים וציורי זכוכית של אדוארד ברן-ג'ונס. הגינה שמוריס עיצב כך שתעטוף את הבית מהווה רקע רגוע לבית שברן-ג'ונס תיאר בתור המקום הכי יפה בעולם.
אחוזת קלמסקוט (Kelmscott)
האחוזה נבנתה במאה ה-16 והייתה בית הקיץ של ויליאם מוריס מ-1871 ועד מותו ב-1896. יש בה אוסף מהעבודות ומהאוספים של מוריס, של משפחתו וחבריו, כולל של פיליפ ווב, אדוארד ברן-ג'ונס, ג'.ה. דרל, רוזטי, פורד מדוקס בראון ומרי מוריס.
ויליאם מוריס קרא לכפר קלמסקוט "גן עדן עלי אדמות" ואת השמחה שחש שם יכולים המבקרים לחוש גם היום. הגנים עם האסמים, השובכים, הנחל, האחו, הגינה הרשמית – היו מקור להשראה למוריס; החי והצומח בסביבת הבית משתקפים בעיצובי הטקסטיל ועיצובי הטפטים שלו.
יש לבדוק באתר לגבי ביקור במקום מפני שכרגע המקום סגור לרגל שיפוצים.
הגנים והאחוזה של ויטוויק (Wightwick)
אחוזה מדהימה ששוכנת בלב גינה של arts and crafts, ששטחה כ-70 דונם. היא נבנתה בסגנון האנגלי הישן ב-1887 ו-1893 עבור יצרן הצבע תיאודור מאנדר. הבית הוא דוגמה יוצאת דופן לאסתטיות ולמלאכת הכפיים הוויקטוריאנית.
האוסף של מוריס הוא מעולה – טפטים, בדים, רהיטים, קישוטי תקרה מגבס שעשה שאפרי, זכוכית צבעונית שעשה קמפ. העיצוב הוא מרהיב. יש גם הרבה אריחי קרמיקה שעשה מורגן, זכוכית שעשו ויטפריארס, עבודות מתכת של בנסון – הכול עבור מוריס ושות'. הבית נתרם לנשיונל טראסט ב-1937, והמשפחה הוסיפה לאוסף עבודות יפות של הפרה-רפאליטים.
הם מציגים את האוסף בסביבה ביתית נאותה, שמשרה אווירה קסומה – שילוב של נוחות והשראה אמנותית.
הטראסה של המרסמית
בית בשורת בתים ג'ורג'יאניים שמשקיפים על התמזה ליד המרסמית. זה היה ביתו של סר אמרי ווקר מ-1903 עד מותו ב-1933. סר אמרי היה דפס, טיפוגרף ואוסף עתיקות, שעזר לשכנו וחברו ויליאם מוריס לייסד את דפוס קלמסקוט.
אחרי שווקר מת, הבת שלו דורותי שמרה את הבית כפי שהיה. יש בו הרבה טפטים מקוריים של מוריס, בדים, וריהוט. הוא נחשב לאחד מהמקומות השמורים היטב באנגליה. להרבה מהמוצגים יש קשר ישיר למוריס ולבת שלו מיי, לפילי ווב ואחרים. הבית היה בבעלות פרטית עד 1999 ונפתח לציבור ב-2005. מכיוון שהבית רעוע במקצת מספר המבקרים מוגבל.
חברת ויליאם מוריס
בית קלמסקוט הוא בית מגורים מהתקופה הג'ורגיאנית המאוחרת ושוכן בגדה הצפונית של התמזה ליד גשר המרסמית. מוריס גר שם מאפריל 1878. הקומות העליונות של הבית הן כעת בבעלות פרטית, אבל המרתף ובית הכרכרה שצמוד אליו מאפשרים הצצה לפעילות היצירתית והפוליטית של מוריס בשנותיו האחרונות. החל מניסיונותיו באריגה ועד אירוח סוציאליסטים וייסוד בית הדפוס קלמסקוט ב-1891. מוריס שאב השראה מהבית ומהסביבה.
האוסף של חברת ויליאם מוריס כולל ריהוט, טפטים, עיצוב של צבעי מים ומבחר בדים. המבקרים יכולים גם לראות את המהדורה של צ'וסר שהודפסה בקלמסקוט וללמוד על הנואמים המכובדים שהתאספו ודיברו שם.
*כרגע המקום סגור עקב הצפות.
בונוס – הקריקטורות של אדוארד ברן-ג'ונס
מי שמבין את דמותו של מוריס ואיך היא נתפסה על ידי חבריו, לא יופתע מכמות הקריקטורות שהוא היה הנושא שלהן. כדי לא להרחיב, בחרתי להביא ברשומה הזאת רק קריקטורות שמוריס מופיע בהן שצוירו על ידי אדוארד ברן-ג'ונס (1898-1833).
ברן-ג'ונס ומוריס היו בני אותו גיל ולמדו יחד באוקספורד. שניהם התחילו בלימודי דת ובהשפעת רסקין והפרה-רפאליטים, עזבו את הדת והפכו לאמנים.
הנה הם יחד בגיל מבוגר:
דמותו של ברן-ג'ונס ראויה שאקדיש לה פעם רשומה נפרדת. גם בגלל שהיה דודם של ראש הממשלה סטנלי בולדווין ושל רודיארד קיפלינג, וגם בגלל רוחב היצירה שלו כאמן שהרבה לעצב ויטראז'ים אבל גם איורים וקריקטורות.
ולפני שאציג את הקריקטורות שברן-ג'ונס צייר בהן את מוריס, רק אוסיף הערה מתחום הרכילות: למוריס ולאשתו של ברן-ג'ונס היו יחסים קרובים במיוחד.
^מוריס חורט בעץ
^מוריס בדמותו של משורר רומאי
^מוריס עם שתי בנותיו, ג'ני ומאי
^מוריס נוחר בשנתו
^צ'וסר מברך את מוריס ואת ברן-ג'ונס
^מוריס מבשל באיסלנד
^באיסלנד התרגל מוריס לאכול דגים לא מבושלים
^סוף סוף בבית, אחרי הנסיעה לאיסלנד
^מוריס על החמור
לפני האוכל ואחרי האוכל
^מוריס קורא משיריו לפני אדוארד ברן-ג'ונס.
החבורה די לעגה למוריס, שנראה להם שמן, למרות שבצילומים הוא לא ממש שמן. הנה הוא בקריקטורה שמשווה אותו לדב צעצוע:
והנה עוד כמה קריקטורות שמתייחסות למוריס ה"שמן":
איזה יופי, דני! בעיני "בית אנגלי" חייב שיהיו בו טפטים של וויליאם מוריס. הוא מותג אנגלי כמו המלכה, צ'רצ'יל, הביטלס והביג בן.
ובקריקטורות של ברן ג'ונס, לפחות, יש קצת הומור. יש קורי עכביש מתחת לכיור המונח מעל כד המים בקריקטורה שלו ישן ונוחר.
וגם כשהוא לפני ואחרי האוכל.
תודה! זה היה כיף מאד לקרוא ולראות לאן [לא] אסע לטייל בקרוב.