לצייר את הנונסנס של ליר

הוא נולד בשנה שבה נולדו צ'רלס דיקנס ורוברט בראונינג, וגם, אם זה חשוב לכם, בשנה שבה האחים גרים התחילו לפרסם את האגדות שלהם.

הנה אדוארד ליר באחד מעשרות הרישומים שצייר את עצמו כשמנמן מזוקן:

כשהיה נער הוא נראה כך:

בספר ילדים גדולים סיכם יהודה אטלס את הילדות של ליר כך:

הנה צילום שלו כשהיה בן 50:

וזה פורטרט של אן, האחות שגידלה אותו, הציור נמצא ב"נשיונל פורטרט גלרי", הצייר לא ידוע:

אני מניח שחלקכם מכירים היטב את ליר, גם את חייו וגם את התרגומים הרבים שנעשו לעברית מיצירות הנונסנס שלו.

גיבור הרשומה הזאת הוא לא ליר עצמו, אלא מאייר שנולד 127 שנה אחריו – ג'ון ורנון לורד (John Vernon Lord):

וכך צייר לורד את עצמו:

לורד הוא מאייר אנגלי בן גילי.

למרות שהוא חי ופועל היום, אפשר להגיד שברוחו הוא שייך לעידן הוויקטוריאני. למי שרוצה להכיר אותו הנה סרטון שבו הוא מדבר על עצמו.

כמאייר, חוקר וגם כמורה, לורד עוסק הרבה בטקסטים קלאסיים.

בין שאר היצירות שאייר היו אליס בארץ הפלאות, צייד הסנרק, Finnegans Wake, יוליסס וסיפורי המלך ארתור.

כאן אעסוק בסדרת האיורים שלורד עשה לחמשירים של אדוארד ליר.

לנו, הישראלים, שמתפארים שירשנו את מה שמכונה "הומור יהודי" קשה לקבל חמשיר שאין בו שורת מחץ.

זה לא בדיוק שאין שורת מחץ בחמשירים של ליר. בעצם השורה הרביעית היא מעין שורת מחץ עדינה. והיופי הוא שהשורה החמישית, לפעמים רק מוסיפה עוד מילה לתיאור הדמות. כשכתבתי "לתיאור הדמות" התכוונתי להדגיש שהחמשירים של ליר תמיד מתארים מישהו וברוב המקרים מדובר ב"איש זקן" (an old man), וזה למרות שברבים מהאיורים ה"זקן" לא ממש נראה "זקן".

כמו האיש הזה, "הזקן מקרומרי":

או האיש הזה, "הזקן מהצפון":

או אפילו האיש הזה, "הזקן עם החליל":

ועוד משהו חשוב: בספרי החמשירים הראשונים של ליר שיצאו לאור, ובפרט בספרים שיצאו באמריקה, בכותרת הספר לא נכתבה המילה "חמשירים" אלא "נונסנס", והחרוזים הודפסו בארבע שורות ולפעמים בשלוש שורות.

ליר הוא לא מי שהמציא את החמשיר. היו כבר חמשירים כמאה שנים לפניו. אבל הוא היה היוצר שהפך את החמשיר לתת-סוגה פופולארית מאוד, למרות שלא השתמש במילה חמשיר, ולמרות שלחמשירים שלו היו חוקים משלו, ולמרות שאצל ליר לא תמצאו חמשירים "גסים" כמו אצל רבים מהיוצרים שבאו אחריו.

בעבר כבר כתבתי לא מעט על האיורים של ליר, שהיו שונים מכל איור שנעשה בתקופה ההיא.

כאן רק אציין שלמרות שליר הצעיד את האיור צעד ענק קדימה ביחס לתקופתו, לא מתייחסים אליו כמי שקידם את האיור, מאחר שגם היום האיורים שלו יכולים להיחשב "אוונגארדיים" ואני מעז להשוות את זה למקרה המפורסם של טריסטראם שנדי ומקומו בספרות.

ובכל זאת, ואולי דווקא בגלל זה, למרות שיש כאן יצירה של אדם אחד שגם כתב וגם אייר, התחילו מאז מותו של ליר מאיירים וציירים רבים לעשות איורים לחרוזים שלו (מה שכמעט לא מעיזים לעשות למשל להנסיך הקטן, שגם בו יש איורים מקוריים של המחבר).

לפני זמן מה הראיתי עבודות מצוינות של אדוארד גוֹרי ליצירה של ליר, הג'אמבליס. במקרה הזה היה אפשר להצדיק את גוֹרי, מאחר שפרט לאיור אחד ליר עצמו לא אייר את היצירה.

הפעם אציג איורים של לורד לעבודות של ליר, וכדי להוסיף חטא על פשע אוסיף גם איורים שאני הכנתי במיוחד לרשומה הזאת.

[מדי פעם אני מספר, ואחזור על זה גם כאן, שאחת הסיבות לכך שפתחתי את הבלוג הזה, היא לתת לעצמי עילה להכין איורים ליצירות שלא הייתה לי אפשרות לאייר אותן].

בסוף הרשומה הוספתי משהו שבעיני הוא הצדקה לסוג הפשעים האלה. אבל בינתיים נחזור ללורד.

בשנת 1984 הוא הוציא לאור את הספר הזה:

וזאת הזדמנות להודות לחברי חנן לסקין שנתן לי את הספר. חנן מכיר את לורד וגם צילם אותו:

מלבד האיורים הרבים שלורד עשה ליצירות של ליר שנמצאים בו, הספר הזה הוא גם מחקר שנכתב בהערצה על ידי מאייר ומעריץ.

בין השאר מביא לורד בספר ציטוט מספריה של אליזבת סיוול, שדה הנונסנס (אני לא מכיר את הספר הזה):

"זה קורה שקוראים טקסט שכבר איירו אותו ונדמה שאי אפשר לדמיין אותו בשום צורה אחרת, אפילו אם לא אוהבים את הציורים והיית מעדיף את הדימויים של עצמך. לספק ציורים זה חלק קבוע ממשחק הנונסנס. הם גם מעקרים את כוח המחשבה והדמיון אבל גם מזינים אותם, ועל ידי דיוק ופרטים הם תורמים לריחוק ולהגדרת היסודות בעולם הנונסנס".

לורד גם מביא דוגמאות של שני מאיירים גדולים שאיירו את ליר – ויליאם פוסטר ולזלי ברוק.

הנה איור של פוסטר ל"הינשוף והחתלתולה":

והנה איור של ברוק לאותה יצירה:

*תרגום של השיר ואיורים נוספים שנעשו לו תוכלו למצוא כאן.

בחלק שבו כותב לורד על הגישה שלו לאיורים, הוא כותב את הדברים הבאים:

כאשר התחלתי במשימה לאייר את הנונסנס של ליר בעצמי, הדבר הראשון שעשיתי זה לקרוא על חייו שמתועדים היטב. כשלמדתי להכיר את ליר האיש, היה ברור שחייו היו משולבים בנונסנס. הרבה אנשים שכתבו עליו כתבו איך הבדידות שלו, חוסר המנוחה שלו והייאוש באים לידי ביטוי בספרות הנונסנסית שלו. אך חוץ מהאיכויות הפואטיות של עבודותיו, הן עומדות בפני עצמן כנונסנס. כשקוראים את השירים מבחינים באלמנט האבסורד. יש בשירה שלו רבדים רבים, וכדי לגלות אותם הייתי צריך להבין את עולם הנונסנס שלו.

הנונסנס סיפק לליר גלימת מגן, שבודדה אותו מהתסכול העמוק שחש. ולכן רציתי לבטא באיורים שלי את הפרדוקס בין השמחה למלנכוליה שנמצאות בכתיבתו. היה לי חשוב גם להבליט כמה שיותר את ההומור של ליר ולהימנע מסנטימנטליות. יחד עם זאת הייתי נחוש לא לאבד את האווירה החשוכה  והמהורהרת של כמה משיריו היותר "חזקים". הספר מיועד לכל המשפחה לא רק לילדים.

אז הנה לפניכם 12 חמשירים של ליר, שאציג לפי הסדר הזה:

1. האיור של ליר
2. האיור של לורד
3. האיור שלי

*כדרכי בחרתי להכין כל איור בטכניקה שונה ולפעמים גם בסגנון אחר.

הנה הסיפור על הזקן מאברוצי:

האיור של לורד:

והאיור שלי:

הזקן מגראנג':

סיפורו של הזקן מאל-הומס:

הזקן מספרד:

הזקן מטולוז:

ומה קרה לזקן מוֶור:

וזה סתם איש זקן משום מקום:

והנה הזקן מווקינג:

וזה מה שקרה לזקן משין:

והפעם דווקא אישה ודווקא צעירה, מרוסיה:

והנה הזקן שגר בחוף:

ועוד אישה. מסתבר שאת הנשים ליר אהב דווקא צעירות:

והנה הסיפור על הסוף הטראגי של האיש מהמזרח:

והנה איש הטלאים מבארנס:

ואחרון – המקרה הקשה של הזקן והחרגול:

ולסיום עוד חוויה אישית.

בשנת 2005, כשפקעו הזכויות על יצירותיו של ביאליק, החלטתי לאייר להוצאת הקיבוץ המאוחד את השיר הנער ביער של ח.נ. ביאליק, ולהפוך אותו לספר ילדים.

רבים, כולל אנשי ההוצאה, לא הכירו את השיר, אבל אני זכרתי ואהבתי אותו מילדותי.

כשקרא אפרים סידון את הטקסט של ביאליק, הוא אמר לי שהיום יהיו דברים רבים שילדים לא יבינו. "הנער", למשל, הוא ילד בן חמש, והיו עוד דברים רבים כאלה.

אפרים הציע שהוא יכתוב את השיר במילים של היום.

גם אני וגם פרופסור עוזי שביט, העורך הראשי ומנהל ההוצאה, שמחנו מאוד. כמובן שהשארנו גם את הטקסט המקורי של ביאליק.

והנה העמוד הראשון:

כשהספר יצא התנפלו עלינו כמה מחוקרי ביאליק על הפשע הנורא. אחת מהן אפילו לא טרחה לראות את הספר, כי ממה שכתבה הבנתי שהיא חשבה שלא הכנסנו בכלל את הטקסט המקורי.

אני חשבתי אז ואני חושב גם היום, כשאני מצייר את ליר, שמחוות כאלה רק מוסיפות והן לא מוחקות מהזיכרון של הקורא את המקור.

אגב, לידיעת מי שעמדו להגנתו של ביאליק: במשך שנים חשבו אוהבי ספר רבים מבין קוראי העברית שהתרגום לדון קישוט שעשה ביאליק הוא אכן דון קישוט של סרוואנטס, אז גם את ביאליק אפשר להוסיף לרשימת ה"פושעים".