מהו האדם? – אם לא אנרגיות צנטריפוגליות קטנות וצהובות?

לולא פגשתי אותה הייתי אומר שפגשתי אותה במקרה. היום, לאחר שהיא נכנסה למעגל הפנימי הזואידי שלי, אני יודע ששום דבר לא קורה במקרה. היא הייתה חברה של חברה, או אולי חברה של חברה של חברה – ואנחנו הכרנו במסיבה שערכו החברה שהיו יחד בבורמה. לא בנסיעה שארגן דן-דן אלא בנסיעה השנייה.

אקרא לה זיוה, כדי שלא תזהו אותה לפי שמה, אם כי היא הקפידה לקרוא לעצמה ג'וי, והוריה מצידם קראו לה ברכה כשנולדה. ג'וי התמחתה בריפוי בעזרת גרביים ישנים. היא למדה את זה בבורמה.

הבורמזים, כך סיפרה לי, גילו שגרביים ישנים אוצרים בתוכם אנרגיות דיאגונאליות, שיצאו מהגוף בצורה של זרמים חשמליים חיוביים ושליליים (זה פלוס-מינוס מה שהיא הסבירה לי) ולכן אפשר על ידי ליפוף הגרביים הישנים סביב איברים שונים בגוף להביא מרפא או אולי הרפיה, מכל מקום להגיע לשלווה הגדולה ולשורש המחשבות (זה נקרא בבורמזית "אונואהההה" וג'וי יודעת איך כותבים את זה בבורמזית), שזה תכלית החיים בבורמה (ובעיקר בהרים).

באותם ימים סבלתי מכאב קל בברך, ועקב כך גיליתי עניין מסוים בתורה הבורמזית, כך שלמחרת היא באה אליי.

ג'וי דפקה בדלת דפיקות קלות באצבע צרדה. היא לא רצתה לשבש את זרימת האנרגיה ע"י שימוש בפעמון החשמלי. כשנכנסה, שאלה אם תוכל להסיר את נעליה, כי היא רוצה להקשיב למרצפות. כך היא אמרה. "להקשיב" לא "להתמזג", או "להיות חלק מ", כפי שנהוג – אלא בפירוש "להקשיב". "את שומעת ברגלים?" שאלתי. "אל תהיה ציני", אמרה. "אתה יודע שאנחנו שומעים בכל הגוף – ועל זה רציתי באמת לדבר איתך".

ואכן דיברנו ואני שוכנעתי. ואז אמרה ג'וי: "בוא נלך כעת לליהה. יש אצלה פגישה עם איתי. איתי עוסק בריפוי, או ברפאות, והוא עובד בשיטת ספירת שערות. באותו ערב נולדתי מחדש. הגשמיות – שבה הייתי שרוי עד שגיליתי את האושר, או השלווה האבסולוטית, בספירת השיער היומית – נראית לי היום כל כך רחוקה ובהמית. לכן שילמתי ברצון את שמונים השקלים שגבה איתי מכל ווהויאן והתחלתי לחיות מחדש.

חייתי חיים חדשים, לפרק זמן שנמשך כמהידרה אחת, כי בערב הבא הלכתי עם ג'וי, שבינתיים שינתה את שמה לחוטמשי, לבית של בנג'י (לא בנג'י אלקריב, אלא בנג'י השני, של רחלי). על בנג'י שמעתי עוד קודם, זאת אומרת בבוקר. חוטמשי סיפרה לי שהוא רדיאן, כלומר עובד בשיטת הרדיוסים. היא הופתעה שלא ידעתי מה שכל אחד מכם יודע אל נכון – וזה שלכל אחד מאיתנו יש רדיוס משלו, ולפעמים אפילו כמה רדיוסים, ומה שצריך כדי להגיע לשלווה הגדולה זה רק שליטה באורך הרדיוס. ולמעשה רק מי שמצליח לחבר את שני קצוות הרדיוס (במובן הרוחני כמובן) וליצור מהם מעגל, חי חיים מושלמים, מה שנקרא במקסיקנית החור הפוזיטיבי הצהוב.

בבוקר התפשט כאב הברך מעט ועבר לקרסול. אני מניח שזה היה כתוצאה מהניסיון לשלוט ברדיוס שלי. ויסנטה אמרה שזה מובן, מכיוון שמרכז כל הרדיוסים הוא בקרסול. ויסנטה היה שמה החדש של חוטמשי. היא הצליחה להגיע למצב שבו היא שולטת בשמה ומשנה אותו, כפי שאנשים מאומנים מפליאים לעשות בשרירים הטבעתיים שלהם.

עד הצהריים כמעט שלא שונו חיי ואני חייתי את האתמול הרדיאני, אלא שאז הביאה לי ויסנטה את הספר המחבת. אני זוכר בבהירות את השעה המדויקת שבה הכניסה את הספר לבית – ואיך לא יזכור האדם את שעת לידתו? דון חוזף חורדאש הוא שיילד אותי מחדש –

כלומר הוא שכתב את הספר האלוהי המחבת. רק בקיצור אומר את עיקר תורתו (הספר מכיל 16 עמודים עם צילומים ותרשימים): אחרי שבילה 60 שנה מול תנור, הגיע חורדאש למסקנה שהעולם הוא כמו מחבת: מי שמחזיק בחלק המתכתי העגול נכווה ונשרף – ואילו מי שמצליח להחזיק בידית ("שהיא בעצם העולם שמחוץ לעולם"), מסוגל לעשות חביתה- "עין" – שהיא מטאפורה כמובן לחיים שלמים, עגולים ולבנים, עם צהוב באמצע, שזה החויאבה, כלומר מרכז החלימה – וזה, גם, אמרה לי שמנזית (לשעבר ויסנטה) מופיע בצורות שונות גם אצל קאסטאנדאס וגם בקבלה, ככה שאין כל מניעה להיות חורדאשיאני ויהודי בעת ובעונה אחת.

חיי אכן שונו מן היסוד. על פי עצת המחבת גם זרקתי את כל השעונים מן הבית. השעונים הם היסוד הכחול על פי חורדאש. אלא שכאב הברך לא חלף, ולמעשה גבר והגיע לאזור הרגיש של המפשעה.

פתחתי את המחבת בפרק כאבי ברך  – וגיליתי שכאב ברך, כמו שאר המחלות, אינו קיים במציאות, אלא נחלם. החלום, לדברי המחבת, פשוט מקבל את הצורה של המחלה, למשל במקרה של נזלת החלום הוא צהוב נוזלי. כשמדברים אלי בהיגיון אני מבין – וכל מה שהייתי צריך לעשות כדי לרפא את ברכי הכואבת,זה לבצע אי-חלימה. שמנזית סיפרה לי שבטורקיה יש אנשים שמסוגלים להגיע למצב של אי-חלימה אקטיבי ובכך לגרום לאנשים אחרים לעשות את רצונם. למשל, קבצן אחד בשם חוסרוב הצליח להביא עובר אורח על הגאלאטה סאראי, שיעניק לו, לקבצן, שתי פרוטות במקום הפרוטה האחת שהתכוון לתת.

יומיים תמימים חיינו קרנאור ואני חיים שלמים והדבר היחיד שהעיב על שמחתנו היה האינצידנט עם לימור, שנכנסה וקראה לקרנאור בשמה הישן – שמנזית. בו ברגע היא יצאה מהמעגל הזואידי שלנו. ונשאר כמובן גם העניין של כאב הברך, שאולי בגלל החיים השלמים שלנו עבר גם לחזה ולכתף השמאלית, אפילו שקרנאור עשתה כל מה שצריך – זאת אומרת, הביאה 19 פקעות של פיוטה, הגורם לאדם להגיע למצב של אי-חלימה. כשהתייעצנו על זה עם מוטי (הוא ראש החורדאשיאנים), הוא אמר שאולי לא היינו צריכים לערבב תמציות פרחים יחד עם הפיוטה. הרעיון של תמציות הפרחים היה של שושנה (מי שנקראה קרנאור בתקופה הטרום-פלוראלית שלה). שושנה הצליחה, לאחר ריכוז וצמצום המחשבות שלה, להגיע למסקנה שהעולם הוא כמו פרח ותמצית הפרחים היא למעשה תמצית העולם.

בשלב הזה השתכן כאב הברך שלי בכל גופי, ושושנה שהחליטה לחיות (ומי כמוני מבין ללבה) חיים שלמים יותר, עברה לגור עם מנהל בנק בצהלה.

היום, 12 שנה לאחר שהתרחשו הדברים שאותם סיפרתי לכם, אני עדיין שומר על קשר עם שושנה, שגרה עם בעלה בנירנברג. לאחרונה הם שלחו לי אפילו כיסא גלגלים חדש, שפונה שמאלה וימינה רק על ידי דיבור. היא הסבירה לי במכתב, שבקול האנושי יש אנרגיות אקוביוניות, שבעזרתן ניתן להגיע לדרגות חום גבוהות ביותר. הם אפילו סיפרו לי שיש להם ליד נירנברג מפעל בשם אקובי המייצר מגהצים ורובי סער, שפועלים על עיקרון הקול האקו ביוני – ובסוף המכתב הוסיפה רוזי בכתב ידה: "חפש היטב בתוך המעטפה". ואכן, בתוך המעטפה נח לו בשלווה גדולה עלה שלכת זהוב של בוקיצה.

האם התכוונה לכך שהחיים הם כמו עלה?

או שמא שלכת?

תמהתני.