למה אנחנו מתנהגים

עוד רשומה שהתכלית האמיתית שלה היא הזדמנות לאייר.

והפעם: כמה מנהגים נפוצים וניסיון להסביר מאין הם הגיעו.

את רוב המידע שאבתי מהספר הזה:

למשל: למה אנחנו מושכים (מרימים) את הכתפיים כשאנחנו לא יודעים משהו או כשאנחנו נסוגים מאיזו משימה?

אם להאמין לדרווין, זאת הפעולה ההפוכה מהפעולות שמסמלות רצון להילחם על שלנו, שכמו זקיפת הראש, הרמת הידיים ואגרופן. כאשר מתברר לנו שאין בכוחנו להילחם, אנחנו מרכינים ראש, מושכים כתפיים ומרימים ידיים בכפות לא מאוגרפות.

דרווין משווה את זה לכך שצבים מתכנסים לתוך השריון.

 

תנועות ראש לסימון כן ולא

למרות שהתנועות האלה לא ממש אוניברסאליות, ברוב האוכלוסיות "הן" זו תנועת ראש מלמעלה למטה ו"לא" זה תנועת ראש מצד לצד.

דרווין מציע הסבר שקשור ליניקה – כשתינוק יונק התנועות (לדעתו של דרווין) אנכיות, וכשהוא מסרב לינוק הן אופקיות.

יש עוד הסבר סוציו-ביולוגי, שההנהון האופקי קשור לטקס כניעה שבו אנחנו מסכימים לדעתו של הדובר וה"לא" הוא חיקוי של בעלי חיים, בעיקר ציפורים, או כמו שהכלב מנער את המים מעליו.

התיאוריה היא שהתנועות האלה נרכשות בינקות, וההוכחה לכך היא שגם ילדים שנולדים עיוורים מאמצים את התנועות האלה.

 

מאין הגיע המנהג להביא פרחים ללוויות

חוקר בשם דניאל וולף טוען שיש פה קשר לאמונה בחיים שלאחר המוות או בגלגול נשמות. חלק מהאמונות האלה היו קשורות בחפצים שיקחו איתם המתים מהעולם הזה, ובמקרים קיצוניים היו קוברים גם את הנשים עם הבעלים המתים.

האם הפרחים הם גלגול מודרני של הנשים שנקברו? נו, טוב…

 

למה אסור לחתן לראות את הכלה לפני הטקס

חז"ל אמרו שמי שבועל את ארוסתו בבית חמיו דומה לזה שאוכל מצה לפני ליל הסדר. והיה גם מי שאמר:

"ניסיתי את זה וניסיתי את זה, וזה ממש לא דומה".

כאשר החתן רואה את הכלה לפני טקס החתונה, הדבר נחשב כמביא מזל רע.

הסבר אחד הוא שאם החתן יראה אותה יותר מדי לפני הטקס, יש סיכוי גדול שהוא יתחרט (אתם מבינים שלא מדברים על אפשרות הפוכה).

מנסים להסביר את זה בטקסים קדומים (שטוענים שהם פרימיטיביים), שאסרו לראות את הכלה בזמן הביניים בין היותה "בתולה" להיות "אישה". מדובר בתרבויות שהעניקו חשיבות לתקופות ביניים כאלו, מעין "לימבו", עד כדי כך שבחלק מהן הנשים בתקופה הזאת היו טמאות.

(אני מכיר עוד תרבות שמדברת על נשים טמאות).

 

מאין בא המנהג שגברים עונבים עניבות

פיסות הבד המתנדנדות, שגברים לובשים סביב צווארם, לפחות בהזדמנויות חגיגיות, נובעות מהסגנון הצרפתי במאה ה-17 שמקורו בקרואטיה. זה לא ברור אם הסגנון הגיע עם מהגרים קרואטים או שחיילים צרפתים ראו את זה אצל חיילים קרואטים בתקופת מלחמת 30 השנים. העניבות המקוריות באירופה היו עשויות מבד פשתן לבן ונודעו כאביזרי צוואר קרואטיים. המקור עדיין ניכר בשם "קרוואט", הדומה לקרואטיה.

יש אירוניה בכך שהעניבה, שסמלה אז סוג של "פרחחות" אקזוטית, מסמלת היום בדיוק את ההפך. סגנונות העניבה השתנו מאוד במשך השנים, אך קוד הלבוש הוא שאדם מוצלח (במסחר או בעסקים) צריך ללבוש עניבה. והסיבה היא שעניבה, שלא כמו כל אביזר לבוש אחר, מיד מעידה על סטטוס, כלומר שאתה יודע איך צריך להתנהג.

 

מאיפה הגיעו העקבים הגבוהים לנשים

זה התחיל בארמון המלוכה הצרפתי במאה ה-17.

אז אחד ההסברים הוא שזה הרחיק את הנועלים אותם מהלכלוך והבוץ. חוקר בשם ברנרד רודופסקי מסביר שההליכה על עקבים גבוהים (גם אצל נשים וגם אצל גברים) הייתה מעין סמל לכך שההולך הוא לא יציב וזקוק לעזרה, ולכן את רוב ההולכים על עקבים גבוהים היה נחוץ לשאת באפיריון, מה שעושה אותם מיד חשובים.

ואם אכן נכונה הסברה שנשים "עדינות" או "שבריריות" אהובות מאוד על גברים, שכל מה שיש להם בראש זה "לעזור" או "להציל" את המסכנה, אז ברור למה דווקא נשים נשארו עם הצרה הזאת.

כל החוקרים, ויש רבים כאלה, שרואים בישבן של האישה את אחד האברים הנצפים ביותר, מאמינים שהליכה על עקבים גבוהים מדגישה את תנועת הישבן.

 

מאין בא מושג הסנדקות

זהו מנהג קתולי. הסנדקות היא מוסד כנסייתי, והתפקיד של הסנדק הוא להשגיח שהיילוד לא יסטה מהדרך הנכונה, גם במקרים שההורים הם רכי לב במיוחד ולא מסוגלים להקפיד על זה.

 

רכיסת כפתורים בבגדי גברים ונשים

הנה ההסבר הסטנדרטי למה כפתורים של גברים הם מימין ושל נשים משמאל: כאשר הופיעו הכפתורים לראשונה בימי הביניים, גברים נשאו חרבות מתחת הטוניקות שלהם, והחרב הייתה תלויה מצד שמאל כדי שיהיה אפשר לשלוף אותה בקלות. היה יותר יעיל לשים את הכפתורים מימין, כך שאם הוא הרגיש מאוים הוא היה יכול להושיט את ידו הימנית לחרב וביד שמאל לפתוח את הכפתורים. והכפתורים של הנשים היו משמאל כי הן נשאו את הילדים על ירך שמאל והעדיפו להניק אותם מהשד השמאלי.

ההסבר הזה הוא שטות. תסתכלו על כל לבוש היסטורי. תראו שכבר במאה ה-14 לא יכול להיות שתכננו את הכפתורים לאנשים שנשאו חרב. בחלק מהטוניקות היו תריסר כפתורים מקדימה. לשלוף חרב מבגד כזה ברגע שמישהו מסתער עליך עם חרב, הייתה משימה שרק קוסם או טיפש היה לוקח על עצמו. ואכן הגברים של ימי הביניים נשאו את החרב מעל הבגדים.

לגבי החלק השני של ההסבר, אפילו אם זה נכון שבהתחלה הכפתורים היו משמאל, אף אישה שפויה לא הייתה מניקה את התינוק רק בצד אחד. בנוסף, נשים ממעמדות גבוהים בימי הביניים, אלה שיכלו להרשות לעצמן כפתורים, לא היו סוחבות את הילדים – הילדים היו נמסרים למינקת.

כנראה שמסורת הכפתורים נובעת מהסמליות העתיקה של ימין ושמאל – ימין זה גברי ושמאל זה נשי. גם את זה אי אפשר להוכיח. ואני נוטה להסבר פשוט: עיתונאי מטקסס אלי רוקר ציטט פעם תופרת על איך היא זוכרת באיזה צד לשים את הכפתורים: "כשאת נוסעת באוטו והגבר נוהג, הוא יכול לראות לתוך החולצה שלך ואת יכולה לראות לתוך שלו". מכיוון שחוקי הנימוס של הרנסנס עמדו על כך שגברים תמיד הולכים לימינה של האישה, אולי כל עניין הכפתורים נבע מצניעות.