השד של מקושינסקי

קורנל מקושינסקי ( (1953-1884) היה אחד הסופרים האהובים עליי בילדותי.

מקושינסקי, גדול "סופרי הנוער" בפולין, יודע לספר סיפור, וכדרך פולנים מסוימים מרבה באופן מוגזם וכמעט מגוחך להפגין ידע בתחומים שונים.

במובן זה הוא פחות מזוכך מאריך קסטנר, שרבים מנסים להשוות ביניהם. אם כי יגידו המומחים לגילים של קוראים, שמקושינסקי מכוון את ספריו לגיל קצת גבוה יותר מקסטנר. ויש לזכור שמקושינסקי היה מבוגר מקסטנר ב-15 שנה.

וכאן ארשה לעצמי לספר משהו על חייו

מקושינסקי היה סופר, משורר, פיליטוניסט, מבקר תיאטרון ועיתונאי. הוא היה חבר באקדמיה הפולנית לספרות, ואחד הסופרים הפופולאריים ביותר לפני מלחמת העולם השנייה. הוא כתב ספרי ילדים על מטולק התיש, ועל הקוף הקטן פיקי-מיקי, וגם ספרים לנוער: השד מכיתה ז', הנערה מהבית הלבן, Follies of Miss Eva ורבים רבים אחרים.

תפקיד חשוב ביצירותיו האמנותיות של מקושינסקי היו הסיפורים בחרוזים לילדים, שנחשבים כהקדמה לספרי קומיקס. תחת כל ציור (סה"כ 120 ציורים) הודפס בית של ארבע שורות עם מילים בנות שמונה הברות. בצורה כזו יצא הספר גן החיות העליז, שציירה אנה נובק.

ב-1933 הוא פרסם את הספר הרפתקאות מטולק התיש שאייר Marian Walentynowicz. הספר הזה הפך להיות הספר הפופולארי ביותר של מקושינסקי.

החיבור בין מקושינסקי למאייר ולנטינוביץ היה אגדי (יום אחד אקדיש רשומה מיוחדת למאייר המעניין הזה).

הסיפור על התיש מתאר את מסעו של התיש מטולק בחיפוש אחר העיר Pacanów (עיר אמיתית בפולין) שם האמין שיוכל לקנות נעליים לעצמו. הוא נוסע לכל קצות העולם, מאפריקה עד המערב הפרוע. מטולק הוא טיפוס מגושם, תמים ואהוב. יש בסיפור גם מסרים פטריוטיים – התיש צבוע בצבעי הדגל הפולני, אדום ולבן – והוא כל הזמן מתגעגע לפולין.

למרות הביקורת על החרוזים המאולצים, הספרים היו מאוד פופולאריים. אחרי ארבעה ספרים על התיש מקושינסקי ו-ולנטינוביץ יצרו שני גיבורים חדשים.

הספרים על הקוף הקטן פיקי-מיקי הופיעו ב-1936. הקוף וחברו גוגה-גוגה עברו הרבה הרפתקאות ותעלומות שהיו מאד מרגשות ולו רק בגלל שהתרחשו במקומות מסתוריים ואקזוטיים . המבקרים לא אהבו אבל הילדים התמוגגו מהחרוזים.

ב-1938 מקושינסקי והמאייר החליטו להציג את המיתולוגיה ההיסטורית של פולין בסדרה בת שני חלקים שנקראה אגדת קרקוב. הגיבורים היו הדרקון אבוט וונדה. הילדים לא כל כך אהבו, והניסיון לשלב תוכן פטריוטי לאומי בספר כזה לא הצליח.

ספר דומה שנכתב על ידי מקושינסקי, פולין צומחת בזמן מלכותו של המלך פיאסט, יצא ב 1939. הוא המשיך להופיע עד 1985 עם ציורים של Andrzej Darowski.אנג'יי דארובסקי.

מקושינסקי כתב ספרי אגדות רבים, ביניהם זה, שבו אגדות מוזרות במיוחד:

וגם את האגדה על הדרקון מארמון המלוכה ואוול בקראקוב:

אבל אפשר לומר בוודאות שעבור הקוראים הפולנים מקושינסקי ידוע קודם כל כמחבר ההרפתקאות של מטולק התיש.

משנת 1929 היה מקושינסקי תושב העיר זקופנה, שעד היום רואה בו אחד מאזרחיה החשובים, מה שמראה שיש בזקופנה הרבה הומור פולני, כי בסדרת המכתבים שכתב מקושינסקי על זקופנה היו טקסטים כאלה:

זקופנה זה כפר על כביש גדול בין טרצקה לקרפוביץ.

או: בצד שמאל נמצא ההר גיבונט, בצד ימין הר גובלובקה, ובאמצע גשם…

במלחמת העולם השנייה נהרס הבית שלו ובו אוסף אמנות גדול וגם כתב יד של החלק השני של השד מכיתה ז'.

אחרי המלחמה מקושינסקי לא היה אהוב על השלטון הקומוניסטי ונאסר עליו לפרסם. בסוף חייו חווה תקופה לא קלה בדירה צפופה, וכדי להתפרנס אשתו הזמרת לימדה מוזיקה.

הוא מת בשנת 1953 בגיל 69. הנה מסכת המוות שלו:

והנה קברו:

בזקופנה יש מוזיאון על שמו, ופסל שלו עומד בחזית:

ונחזור לשד מכיתה ז'.

הנה העטיפה של הספר שיצא בהוצאת עמיחי:

הנה חמש עטיפות מתוך רבות שראו אור בפולין:

והנה עטיפה שעשיתי פעם להנאתי והעליתי לבלוג הזה:

זה כמובן לא הודפס.

בספר שקראתי בילדותי היו איורים אפלים, שנראים קצת כמו חיתוכי עץ, ושם המאייר לא הוזכר.

לימים זכה הספר לתרגום חדש ורהוט שעשה הסופר אורי אורלב בסדרת ספריית מרגנית של הוצאת זב"מ:

שם הדפיסו איורים של מאייר קריקטוריסט פולני, זביגנייב פיוטרובסקי, שאיוריו מזכירים איורים גרמניים או צ'כיים, שיש בהם יסוד הומוריסטי כמו אלה של למקה למשל, המאייר שאייר את ספריו המאוחרים של אריך קסטנר.

אם מישהו מבקש ללמוד על פרשנות של איור לטקסט כתוב די לו שיביט בשני הספרים האלה, הישן והחדש.

הספר שאיירתי הוא גרסה מתוקנת של הספר הישן, שיצא בהוצאת עמיחי. הנה העטיפה שעשיתי:

למרות שכבר היה ידוע לכל שה"שד" כלומר גיבור הספר אדם צ'יסובסקי, הוא לא תלמיד בכתה ז' בבית ספר יסודי, אלא בשביעית של הגימנסיה, מה שנקרא היום י"א, יצחק מהוצאת עמיחי בחר שלא לשנות את זה בשם הספר, מכיוון שהשד מכתה ז' הפך כבר למותג.

הכנתי לספר רישומי עיפרון, שמקבלים יותר כוח כשהופכים אותם לשחורים.

למרות שכמו שאני טוען בכל הזדמנות, ישראל היא היום מעצמה של איור, דווקא האיור בספרי נוער, כלומר הרישומים בשחור לבן, עדיין לא הגיעו כאן לרמה בינלאומית גבוהה. אין לי הסבר לדבר, פרט לעובדה שהוצאות הספרים משלמות מעט מאוד עבור איורים כאלה.

יש לי חיבה למאיירי השחור-לבן, בראשם כמובן ארנסט שפארד ו-ולטר טרייר (אם כי השני הפליא להשתמש גם בצבע).

הנה כמה איורים מתוך השד מכתה ז' שיצא בשנת 1988:

ברשומה הזאת לא הזכרתי עוד ספרים רבים של למקושינסקי שתורגמו לעברית. אני מניח שבעתיד אכתוב עוד עליו.

 

*תודה גדולה לחברתי אלונה פרנקל על העזרה בתרגום מפולנית. אם נפלו טעויות הן שלי.