ויקטור בראונר – הסִגְנוּן בדרך אל המופשט

אם אני מתבקש לתת שם של אמן אחד שהוא אחראי יותר מכל אמן אחר על כך שהאיור נטש את הרישום האקדמי ואת האנטומיה, השם הוא ויקטור בראונר.

בתור התחלה הנה ציור טיפוסי של בראונר:

ואיור של מאיירת בת זמננו (קסואנה הררה – ראו בהמשך):

וכעת אנסה להסביר.

מה ההבדל בין איור הדמות שמימין לזה שמשמאל:

בימני אנחנו יודעים שמדובר בגבר בגיל מסוים ובלבוש מסוים. ואילו המידע שמספק לנו השני הוא: סתם בן אדם, כלומר המעצב שלו השמיט מהדמות מידע רב, או במילים מקצועיות הפך את הדמות למסוגננת.

כבר בציורי המערות ובציורים ששייכים ל"עת העתיקה", היו דמויות מסוגננות. למה הם סגננו אז? האם היו מודעים לכך? ואם זה היה קשור לאיזה שהוא "מסר" או לא? – אין לי מושג.

אבל מרגע שהעולם מקבל את "האמנות הקאנונית" (לצורך הרשומה הזאת אני משתמש במושג הזה כדי לתאר אמנות שאנחנו מכירים את שמות היוצרים, על אף שזה לא מדויק). הסִגְנוּן כמעט נעלם, והאנטומיה, או אם תרצו הרישום, השפיע מאוד על צורת הדמות האנושית באמנות הפלסטית.

החל מראשית המאה ה-20 (אין לי מספיק ידע להבין למה דווקא אז), כשהאמנות הפלסטית החלה לפלרטט עם המופשט, אפשר לזהות אצל אמנים רבים דמויות אנושיות שהתרחקו מה"אמת האנטומית". כלומר, האמן עיבד במוחו את הדמות שהכיר ב"מציאות" והעביר לבד או לנייר רק את מה שנראה לו חשוב.

אפילו אצל קנדינסקי, חלוץ אמני האבסטרקט, היה אפשר לגלות שרידים של דמויות אנושיות כמו אלה שכאן:

לפני שהעבודות שלו נוקו לגמרי מדמויות ומוצגים מציאותיים והפכו לכאלה:

תראו את הרוכב הזה, שרק בגלל ההקשר אפשר להבין שמדובר בדמות אנושית:

גם פול קליי, שהיה צעיר מקנדינסקי ב-13 שנה, ובמסגרת הניסיונות שלו במה שאני מכנה "המעבדה הצורנית" הגיע לאבסטרקט:

הוא השתעשע הרבה בסגנוּן הדמויות האנושיות:

ואפילו ז'ואן מירו, המאוחר יותר מהשניים הנ"ל, כאמן שהגיע בדרכו שלו לסוג של מופשט…

…הביא לעולם בדרך, בין השנים 1940-1920, דמויות מינימליסטיות של בני אדם:

בשנים שפעלו שלושת האמנים שלעיל היה האיור ברובו עדיין שבוי בעולם שנשלט על ידי הרישום.

הנה כמה מאיירים שמייצגים את התקופה, כמו הית רובינסון:

או ארנסט שפארד:

אפילו אצל יוזף לאדה הגדול, שמושפע בעיקר מהקוביזם, אפשר לראות עדיין מציאות שמתבססת על אנטומיה:

ולמרות שהדמויות שלו מסוגננות מאוד…

…הן עדיין לא התרחקו מה"מציאות", כמו למשל באיור הזה (של נאוול בארדי):

כדי להגיע לחופש הזה היה צריך להופיע על במת האמנות האיש הזה, ויקטור בראונר:

מי שמכיר את שמו יודע שהוא נחשב לסוריאליסט.

אני חושב שלא היה אמן שהשפיע יותר על האיור המודרני מאשר בראונר. גם במובן הזה שרוח העבודות שלו השפיעו גם על מאיירים שכלל לא שמעו עליו.

הנה כמה פרטים על היוצר, שבעיניי הוא מהענקים ששינו את הציור ובעיקר את האיור.

בראונר נולד ב-1903 ברומניה למשפחה יהודית.

כשהיה ילד נדדה משפחתו בין המבורג לווינה. בווינה, כשהיה בן עשר, התחיל לצייר. כשחזר לרומניה בגיל 11 הוא התמקד בלימודי זואולוגיה. ואז בגיל 14 התקבל לבית הספר לאמנות בבוקרשט, ולאחר מכן למד בעוד כמה מוסדות לאמנות, שמאחד מהם גורש בשל "התנהגות לא נכונה וציור אנטי קונפורמיסטי".

כבר מגיל צעיר, בהשפעת אביו, ויקטור התעניין וגם התנסה בחוויות רוחניות, ואפילו פאראפסיכולוגיות, שהשפעתן הגיעה אליו מכל צד, כולל מהתנועה החסידית שפעלה במולדביה.

בראונר כתב הרבה, כולל רשימות אוטוביוגרפיות שרק מעטות מהן ראו אור בחייו.

ב-1924 הציג את תערוכתו הראשונה, שהציורים בה היו בהשפעת הדאדא והאקספרסיוניזם.

שנה מאוחר יותר הגיע לפריז, שם התיידד עם ג'אקומטי, שהכיר לו את קונסטנטין בראנקוזי.

בראנקוזי, גם הוא רומני, היה מבוגר מבראונר ב-27 שנה. הוא הפך למנטור שלו והשפיע מאוד על בראונר הצעיר.

אני מדגיש כאן את הקשרים התרבותיים של בראונר, שמתקשרים להשפעה שהייתה לו על האיור ובעיקר על איור הגוף האנושי.

בראונר הושפע מאמנות שהכיר ממערות האדם הקדמון, מהאמנות שכונתה אז (וגם היום יש מי שמכנים אותה כך) "האמנות הפרימיטיבית" וכן מדימויים פסיכולוגיים, פאראפסיכולוגיים ודתיים.

הנה כמה עבודות שלו:

בשנת 1931 צייר בראונר את הציור הזה:

כותרתו היא: דיוקן עצמי ללא עין.

אם אתם מחפשים עוד הוכחות למיסטיקה בחייו, אז שש שנים אחר כך, באוגוסט 1938, בראונר היה עד לקטטה בין שני ציירים סוריאליסטים ספרדים, אוסקר דומינגס ואסטבן פרנסס. בראונר ניסה להגן על פרנסס ונפגע מכוס שהשליך דומינגס. כתוצאה מהפגיעה הזאת הוא איבד את עינו השמאלית.

בראונר היה יותר רב תחומי ומגוון ממה שניתן להבין מהרשומה הזאת. כאן הבאתי בעיקר את החלקים ביצירתו שהשפיעו על המאיירים שניסו לברוח מהרישום האקדמי או מהרישום על פי המציאות.

וכאן אני מביא כמה יוצרים כאלה, ממש על קצה המזלג. מדובר ביוצרים עכשוויים.

הנה שלוש עבודות של ריקרדו גואסקו:

אני מאוד מעריך את טניה יאקונובה. היא מאיירת ומעצבת אוקראינית שחיה ופועלת בלונדון. היא מותחת את הסגנוּן של הגוף האנושי כמעט לגבול המופשט ואין ספק שהכירה היטב את עבודותיו של בראונר:

גם המאיירת הפולניה גוסיה חרבה, ילידת 1985. מביאה לאיור סגנון "בראונרי" מצוין:

עוד מאיירת ומעצבת גרפית שפועלת בלוס אנג'לס היא קסואנה הררה, שגם מעל העבודות שלה מרחפת רוחו של בראונר:

ואסיים במאייר/מעצב גרמני יליד 1962 ששמו הנינג ואגנברת.

ואגנברת הוא יוצר חרוץ מאוד, שעוסק במגוון רחב של איור, אנימציה, תיאטרון ומוזיקה, ומכהן כפרופסור לאיור באוניברסיטה לאמנויות בברלין:

אני מודה שהרשומה הזאת קצת שטחית, ובעיקר לא נגעתי במה שלי נראה חשוב: מה עושה האיור המסוגנן, הבראונרי, הסמי-סוריאליסטי לצופה, ואיך משפיעה דמות אנושית כזאת על הצופה, בניגוד לדמויות ריאליסטיות.

אשתדל להקדיש לזה רשומה נפרדת.