בפוסט הקודם כתבתי על מפלצות. הפעם על פיות.
מה עושה מאייר כמוני למשל כאשר לפי הטקסט הוא חייב לאייר פיה אבל אין שום תיאור ספציפי מעבר לכך?
אני מצייר אותה צעירה שנראית טוב, כלומר יפה על פי הסטנדרטים של היום, בשמלה קלה (לא במכנסיים, ישמור האל…), עם שיער ארוך, ואני מוסיף לה כנפיים. כאן, בכנפיים, אפשר להיות יצירתי. כלומר אפשר כנפיים של מלאך:

או של שפירית:

או אפילו של פרפר:

הפיות האלה התקבעו בתפיסתנו במאה ה-19, או אם תרצו בתקופה הוויקטוריאנית, עם קצת תמיכה של וולט דיסני.
בפולקלור האירופי היו פיות כבר באגדות העם במאה ה-14, אבל אז זה היה שם כללי לכל מיני יצורים דמיוניים מסוגים שונים ומגוונים: אלפים, גמדים (gnomes) וכל מיני אחרים. רובם לא היו יפים וגם לא תמיד טובים, ומנקודת המבט המתנשאת של היום, ההם, כלומר אלה שחיו אז בימי הביניים, גם האמינו שהיצורים האלה קיימים במציאות.
מי שנחשב לחלוץ ציירי הפיות במאה ה-19 הוא ריצ'רד דויל:

דויל גדל במשפחה של מאיירים. אחד מאחיו היה צ'רלס דויל, אביו של סר ארתור קונאן דויל, שיופיע עוד מעט ברשומה הזאת בתפקיד מעניין.
ריצ'רד, שמת בשנת 1883 כשהיה בן 59, היה אחד מהמקימים של מגזין הפאנץ'. הוא צייר את השער הראשון שהופיע מאז באופן קבוע כשער הפותח בכל הגיליונות של העיתון ב-100 השנים הראשונות:

כשהיה בן 22 אייר את הספר הזה:

מאז הוא נחשב מומחה לפיות והשפיע על מאיירים רבים, שכמה מהם אציג בהמשך.
הנה כמה פיות של דויל:


ריצ'רד, שכונה דיקי, מתואר על ידי בני תקופתו כמאייר מבריק, אבל כאדם לא היה אפשר לסמוך עליו. כמעט תמיד לא עמד בלוח הזמנים, עם תירוצים כמו "העפרונות שהזמנתי לא הגיעו"… וכאן אם תרצו יש איזה רמז לקשר בין פיות לבין מצב נפשי (סליחה על המסקנה הלא רצינית).
ומכאן לאחיו של דיקי, צ'רלס אלטאמונט דויל.
בעבר כתבתי רשומה על הספר הזה:

מכיוון שזה אחד הספרים המעניינים שנמצאים בספריה שלי, בקרוב אעלה שוב את הרשומה ההיא, עם תוספות..
צ'רלס דויל, שהיום ידוע כאביו של סר ארתור קונאן דויל, הוגדר כחולה נפש, ומשפחתו אשפזה אותו לתקופות ארוכות במוסדות לחולים כאלה.
בניגוד לשאר ציירי הפיות, צ'רלס לא נהג להעניק לפיות שלו כנפיים, אלא צייר אותן בסמוך לציפורים:

או ישובות על עלים:


וכאן אני מגיע לבנו, סר ארתור קונאן דויל.

ארתור די הסתייג מאביו המוזר.
האיש שהמציא את הבלש שנחשב לאלוף ההיגיון היה גם מי שכתב ופרסם את הספר הזה:

בו הוא ניסה להוכיח שאכן הפיות קיימות במציאות.
למי שמתפלא, הנה כמה דברים:
* גם שרלוק הולמס, כמו הפיות, הוא דמות פיקטיבית, שרבים אוהבים לחשוב שהוא היה קיים במציאות.
* שרלוק הולמס פעל אמנם על פי היגיון מאוד ארצי, אבל בדברים שלא קשורים למציאות הקרובה ולפשעים שבהם עסק, הוא היה קצת מעופף, כמו יוצרו. לדברי קונאן דויל, שרלוק הולמס היה מאלה שחשבו למשל שהעולם שטוח. הוא היה מתכנס לפעמים לנגינה בכינור כדי לברוח לעולמות דמיוניים, וכמובן צרך סמים די קשים.
* בשנת 1918 חוללו שתי בנות דודות, פרנסס ואלסי, סערה – "סערת הפיות" נקרא לזה. לאחר שהן טענו שהן מתרועעות עם פיות וההורים לא האמינו להן, הן בקשו מאביה של פרנסס מצלמה, ואחרי כמה ימים היא הראתה לכולם את הצילום הזה:

והיו עוד כמה צילומים.
כל זמן שזה התרחש בתוך המשפחה זה עבר בשקט. הסערה נגרמה רק כשארתור קונאן דויל, שהיה ספיריטואליסט שהאמין בכל מיני כוחות ויצורים שלא מהעולם הזה, פרסם את הצילום במגזין סטרנד. וכרגיל, עולם הקוראים נחלק בין המאמינים לבין המתנגדים.
עברו שנים והבנות הודו שהן זייפו את הצילום ושהדמויות של הפיות שהן שתלו בצילום נלקחו מהאיור הזה:

בספר The Coming of the Fairies דויל ניסה להוכיח שמדובר בתמונות אמיתיות.
הוויכוח הזה נמשך עד היום, כמו הוויכוח המתמשך האם חייזרים ביקרו כאן ואפילו חיים בינינו.
בשנת 1977 העלה מו"ל אמריקאי בשם איאן בלנטיין רעיון לכתוב ספר "מדעי" על פיות. הוא פנה לשני מאיירים מקצועיים מאוד בתחום הפנטזיה. אחד מהם הוא בריאן פראוּד.

פראוּד הוא מאייר וירטואוז, שעבד בעבר כמעצב הסרטים של ג'ים הנסון וגם עם אולפני דיסני ועם טרי ג'ונס. הוא אייר כמה ספרי ילדים:


השני הוא אלן לי:

גם הוא מאייר וירטואוז, שהתמחה בין השאר בספרים של טולקין וייעץ גם לסרטים שנעשו על פיהם:


השניים עבדו כשנה על מחקר יסודי ועל איור, ובשנת 1978 יצא לאור הספר הזה:

למרות שהוא נקרא פיות, השניים חוזרים במחקר המקיף שלהם לתפיסה של ימי הביניים של המושג הזה, ובספר הם מטפילם במגוון של יצורים שבעברית אין להם שמות. לכן אני מביא כמה שמות באנגלית:
goblins, dwarves, pixies, elves, leprechauns, ogres, boggarts, banshees, mermaids ,selkies
הספר כולל אינפורמציה על ארכיאולוגיה של פיות, היסטוריה, אפיונים ומנהגים, גיאוגרפיה של "ארץ הפיות" וקטלוג של סוגי הפיות. הוא גם נותן עצות לגבי: איפה הכי סביר למצוא פיות, איך להתגונן מפני כישופים שפיות מטילות, מתי מסוכן לפגוש פיות והקשר בין הצמחייה לפיות (אקולוגיה של פיות). למרות שהמידע ההיסטורי הוא על הפולקלור מסביב לעולם, רוב העובדות, הישרה והספרות אודות הפיות מגיעים מצרפת, אנגליה, סקוטלנד ואירלנד. יש בספר אגדות קלטיות, בלדות על פיות ושירה על פיות של המשוררים ייטס ורוזטי.
הנה כמה איורים מהספר הזה:










הספר נמכר ביותר מחמישה מיליון עותקים והפתיע אפילו את המו"ל בלנטיין, שחשב שהם יספקו לו ספר חמוד ברוח הפיות הוויקטוריאניות.
פראוּד אמר: "בלנטיין ציפה לספר משעשע וקליל על פיות, אבל מה שהוא קיבל היה ספר מלא ביצורים ירוקים מחרידים, עם שיניים נוראיות, שנשכו לך את הקרסוליים, והוא היה מבועת. אבל המחקר שלנו היה מבוסס על פולקלור ועל איך באמת נראו פיות".
הביקורות היו מעורבות. מצד אחד שיבחו את האיורים המקצועיים ואת המחקר היסודי, ומצד שני מבקרים רבים כעסו על הגישה ה"מדעית", שמרמה את הקוראים כאילו מדובר במציאות.
ההצלחה הניבה עוד כמה ספרים – על גמדים, gnomes, וענקים.
ועכשיו לעוד כמה מאיירים שהתמחו, או מתמחים, בציור פיות, והפעם כוונתי באמת לנשים העדינות האלה עם הכנפיים, כולם יוצאי חלציו של ריצ'רד דויל הגדול.
הראשון שמו ווריק גובל, שחי בין השנים 1943-1862. הוא התמחה בספרי מדע בדיוני, והספר הידוע שאייר היה מלחמת העולמות של ה.ג'. ולס. הנה כמה פיות שלו:



כפי שאתם רואים, הכנפיים שלהן די מוצנעות.
הציירת הבאה היא הלן מרי ג'ייקובס. הגישה שלה נוטה לקריקטורה.



עוד מאיירת בת גילה היא אידה רנטול אאותווייט האוסטרלית. היא נולדה ב-1888. היא ציירה ציורים מוקפדים מאוד בצבעי מים:



אאותווייט התחילה לאייר בגיל 15 וציירה בעיקר לסיפורים של אחותה ושל בעלה.
כמו שאתם רואים, היא השקיעה מאוד בכנפיים…
ואסיים בשתי מאיירות בנות זמננו, שהפיות הן הנושא העיקרי שלהן.
הראשונה היא איימי בראון, שמציירת פיות כבר 25 שנה:



אף היא משקיעה עבודה רצינית בכנפיים, ותפיסת העולם שלה נטועה אי שם ב"אר נובו".
וצעירת המאיירות היא מיירה פטיט, ילידת 1970. היא נחשבת היום לאמנית מצליחה מאוד באנגליה ונמכרת היטב בקרב אוהבי הפיות הרבים, או אם אתם מעדיפים "חובבי הקיטש", שחיים גם היום באיים הבריטים.










תודה רבה!
את כל התמונות אפשר להעביר לסדנה של מקעקע מקצועי שיהיה לו ספר דוגמאות ללקוחות שרוצים לקעקע פיה על הגוף.
רשימה נפלאה!
פיות רעות (בעצם פיים רעים) נתנו את שמותיהן-ם לכמה מתכות: קוֹבַּלְט, שהתגלה במחצית המאה ה-18 במכרות בשוודיה, קרוי ע"ש גְנוֹם נורדי בשם קוֹבּוֹלְד (אטימולוגית, קרוב לגוֹבְּלִין), שנהנה להשחית מכרות. המתכת נמצאת בעפרות ביסמוט וכסף, ובלבלה את הכורים והכימאים. ההפרדה שלה משחררת אַרְסֶן רעיל, מה שהזיק לכורים. הקובולדים הם האשמים בכך.
נִיקֶל, הקרוב בתכונותיו לנחושת – קשה להפריד ביניהם – נקרא ע"ש גנום נורדי אחר, נִיק, המקביל רחמנא ליצלן לשטן שלנו.
טוּנְגְסְטֶן, בשמו האחר – ווֹלְפְרַאם, שהתגלה בסוף המאה ה-18 בשוודיה, קרוי ע"ש היצור המיתולוגי הנורדי הדומה לזאב (ווֹלְף) שבכוונה מפריש חומר רע, המפריע לכרייתו.
חלק מהדרכים שנקטו הכורים כדי להתגבר על הבעיות המטאלורגיות והכימיות – פשוט להתפלל; ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה …
וכמובן גם טינקר-בֶּל של פיטר פן, יעני חמודה, היא פייה רעה, לפחות לא סימפטית.
ותודה לדני על העושר של המאמרים שלו.