השחור של בנטלי

כמו רבים, גם אני נחשפתי לעבודתו של ניקולס בנטלי, מאייר וקריקטוריסט, דרך הספרים של ג'ורג' מיקש ובעיקר תודות לספר הזה:

במשך השנים גיליתי עוד ספרים רבים שבהם יש איורים וקריקטורות של בנטלי, והסגנון המדויק שלו הפך אותי לאוהב.

את רוב הפרטים של האיש תמצאו ברשת. הנה צילום שלו:

הוא חי בין השנים 1978-1907. בצעירותו היה בנטלי ליצן בקרקס, ניצב בסרטים וגם סדרן ברכבת התחתית. אחר כך, כמאייר, עבד במחלקת הפרסום של חברת "של". אבל ברגע שהיה יכול מבחינה כלכלית עזב את עולם הפרסום, אותו ממש תיעב. הוא כתב כמה ספרים וסיפורים רבים, ועד סוף ימיו תמיד העדיף להיקרא סופר ועיתונאי ולא קריקטוריסט. הוא היה גם מו"ל בהוצאת הספרים "אנדרה דויטש" (Andre Deutsch), אבל בעיניי הוא היה ויהיה מגדולי המאיירים/קריקטוריסטים של המאה ה-20.

לפני שאנסה להעביר למילים את ההערכה הרבה שאני רוחש לאיש הצנוע הזה, אציג כמה איורים שלו. כולם נלקחו מהספר הזה:

הנה האיורים:

כמאייר הוא מצוי על גבול הגאונות בעיניי בשלושה היבטים:

1. השימוש בשחור – אין אף מאייר שאני מכיר שיודע כמוהו להתייחס לשטחים השחורים באיורים שנחשבים לאיורי שחור-לבן.

בהקדמה לספר הנפלא הזה כותב מלקולם מאגריג' שזה לא מקרי שבנטלי אוהב לצייר נזירות, כמרים או פרופסורים.

תראו את חמשת האיורים האלה:

2. 

2. הדיוק – הקו של בנטלי הוא אחיד, רהוט ומדויק. זאת בשונה ממאיירים רבים וטובים, שהקו שלהם חוזר על עצמו, מפותל וחומק, כמו למשל זה של חברו רונלד סירל:

סירל אגב צייר פורטרט של בנטלי עבור הספר הזה:

וכמובן ממאיירים כמו אד קורן, שהקו שלהם כמעט נועד להקשות על הקורא:

"אני אומר דברים ברורים", אומר הקו שלו, "ויש רק דרך אחת לפרש אותם".

3. הפרצופים – אני מרבה לדבר באתר שלי על היחס של מאיירים לפרצופים. למאיירים רבים, ובעיקר מאיירים שמאיירים ספרים לילדים, אין עניין גדול בפרצופים. יש להם בארסנל כמה פרצופים גנריים, שאותם הם משבצים באיורים, וזה עובד יפה אפילו אצל מאייר ענק כמו ארנסט שפארד. הקו הנקי של בנטלי משרת אותו באופן מדויק ובהיר כשהוא מתאר פרצופים ובעיקר הבעות. הנה כפולה אחת מתוך הספר:

ועוד אחת:

גם כשהוא מאייר פורטרטים של אנשים מסוימים, אין דומה לו בדיוק.

הנה למשל אנדרה ז'יד:

שימו לב לקיטס, שמצויר עם עיניים ענקיות של חולם בהקיץ:

והנה ביירון שצייר ב-1966 ושילב בו גם את אלביס:

הנה איור מעניין שבו קיבץ יחד בעריסת תינוקות את אלברט איינשטיין, ברנרד שו, טוסקניני וגבלס, שחובט באלה:

למרות שהוא נחשב בעיני רבים כאשף איורי השחור-לבן, את היכולות שלו בצבע הוא הראה בספר שהוא מזוהה איתו, ומדובר בספר  Old Possum's Book of Practical Cats של ט.ס. אליוט, הספר שעל פיו נעשה המחזמר Cats:

הנה כמה איורים מצוינים מתוכו בצבע:

ולמרות שבנטלי נחשב למאייר הכי בריטי שיש, בין השאר בגלל הקשר שלו עם ג'ורג' מיקש (שלמרבה האירוניה הוא בכלל הונגרי), מדובר באיורים כאלה:

אחד הספרים שבהם הוא מצליח להיכנס לעומק ההווי הוא ספר הסיפורים של דיימון ראניון:

אפילו האמריקאים אהבו את האיורים שלו.

נראה שמשהו בשחור-לבן הולך טוב עם דיימון ראניון.

בנטלי לא נחשב למאייר ספרי ילדים. אבל זאת הזדמנות להזכיר ספר ילדים שאייר ושיצא גם בעברית בשנת 1977 במהדורת דן חסכן של עם עובד:

לצערי העטיפה לא כל כך מוצלחת.

מי שכתב את הספר הוא אריק לינקלייטר, סופר סקוטי שנולד בוויילס, דמות מעניינת שכדאי לכם לחפש עליה פרטים ברשת.

הספר הזה זכה לפרסים רבים ויש בו שילוב של הומור, פנטזיה, אבסורד וסוריאליזם, וכל זה על רקע מלחמת העולם השנייה.

זהו סיפור על שתי ילדות שאביהן הוא קצין שיצא לשליחות. האב מזהיר את הבנות שכאשר הרוח נושבת על הירח זה סימן לסכנה. ואכן לינקלייטר לא מקמץ בכשפים, והילדות נהפכות לקנגורואים ובסופו של דבר מצילות את אביהן, שנשבה על ידי הרוזן הוגלו בלוט.

באיורים שבנטלי הכין לספר הזה הוא משתמש קצת פחות בכתמי השחור האהובים עליו ולפחות במהדורה העברית יש שימוש ברשת אפורה:

חלק מהאיורים הם טיפוסיים מהשולחן של בנטלי, כמו אלה:

ובאחרים נראה לי שבנטלי ניסה להיות יותר "מאייר של ספרי ילדים" וזה קצת חבל (לטעמי כמובן):

לפעמים הוא מזכיר את ולטר טרייר:

אבל אני לא רואה בעיני רוחי את טרייר מצייר ילדות עירומות.

הקלות שבה משתמש לינקלייטר בכשפים ובפנטזיה היא לטעמי קצת מוגזמת, אבל הספר הזה, שקצת נשכח, בהחלט שווה קריאה.

ולפני שניפרד מבנטלי, שיש לי יחס מיוחד אליו, אציג כאן עוד ספר שהוא כתב ואייר ובעבר הרחוק הקדשתי לו רשומה:

זהו ספר מקורי שממנו אני מביא כאן כמה עמודים, בלי תרגום:

*בעבר העליתי כאן רשומה על אביו, אדמונד קלריו בנטלי, שהמציא את המושג "קלריוז".