מסע אל תוך האוזן

פרידיש (פרידריך) קארינתי, הסאטיריקן ההונגרי הנפלא, מוכר בזכות הספר החד פעמי סליחה המורה.

בשנת 1936 עבר קארינתי ניתוח ראש, ובעקבותיו כתב ספר שנקרא מסע סביב גולגלתי. כבר שנים אני מחפש מתרגם מהונגרית שיתרגם את הספר הזה, וטרם מצאתי.

בכל מקרה, שם הספר שלו הוא שנתן לי את ההשראה ואת השם לרשומה הזאת, שבאה לספר על שבוע האשפוז שעברתי במחלקת אף-אוזן-גרון.

זה היה ביום שני, 2.5.22, כשביקרתי אצל הרופא המטפל ששאל אותי: "יש לך תכניות ליום העצמאות?"

"לא", אמרתי, "אבל נדמה לי שלך יש תכניות בשבילי".

"כן", הוא אמר. "עכשיו, אבל עכשיו, אתה מתאשפז".

שבוע הייתי מאושפז במחלקת אף-אוזן-גרון, ומשהו מהחוויות שעברתי שם אני מעביר לכם, למרות שכפי שוודאי נוכחתם, אני ממעט לכתוב כאן על עניינים אישיים.

אני כמובן מאחל לכולכם שלא תזדקקו לאשפוז, אבל מי שכן יגיע לשם, הרשומה הזאת תהיה לו/לה לעזר, כך אני מקווה.

הדבר הזה שנקרא "חיסיון רפואי", שמוזכר בכל מעלית בבית חולים, ימנע ממני לשתף אתכם בחוויות מדיציניות. אבל כל מי שעמד פעם מול מערכות ציבוריות מכיר את היחס בין הדחיפות והבהילות (במקרה הזה של האשפוז) לבין הזמן שזה לוקח. לא תופתעו לדעת שעל השאלה "בן כמה אתה?" עניתי תשובה אחת במיון ותשובה אחרת במחלקה.

אבל עיקר הדברים שבהם תעסוק הרשומה הוא המעבר ממצב שבו נדמה לך שאתה חי איך שאתה מתכנן, נדמה לך שאתה יודע מה יהיה עוד רבע שעה, או נדמה לך שאתה יודע מתי אתה אוכל, עם מי אתה מדבר – למצב שבו אפילו לא נדמה לך שכל זה יכול להיות.

והעיקר, מתי בפעם אחרונה מאז השירות הצבאי הכניסו לחדר שלך מיטה שבה נמצא מישהו שאתה לא מכיר ושמאותו רגע אתה עלול להתבלבל בין החיים שלך לשלו, בעיקר אם שניכם בעלי דלקת דומה. מאז ליל הסדר בכרכור לפני 25 שנה לא אירחתי כל כך הרבה דודים ודודות, שבמקרה זה אמנם באו לשכן שלי אבל חלקם יושבים על כיסא גלגלים סביב המיטה שלי. כולם אנשים טובים שלא היו רוצים שהשכן של האבא, האח, הדוד, הסבא שלהם, שגר איתו באותו חדר, יסבול מבדידות.

"זה בסדר", הם אומרים, "זה בלי סוכר". לפי מה הם רואים שיש לי סוכרת? זאת תעלומה. שהרי היום זה כבר לא כתוב בגיליון שנמצא על המיטה כמו פעם. לאורחים שבאים אליך (כאלה יש פחות, כמובן) אתה כמו תמיד לא חייב להקשיב, אבל למשפחה החדשה זה ממש לא יהיה יפה להגיד "אני קצת ישן, טוב?" כמו שאמרתי לבן שלי לפני חצי שעה.

"כן, זה הצייר שצייר את האריה שאהב תות", מסביר השכן (שכבר שמע את זה מהאחות) לנכדה שלו. "הנה, הוא יצייר לך משהו…"

למה לא? ציירתי בשמחה, הרי אנחנו משפחה. אבל אחרי שהקטנה הסתובבה בכל המחלקה והתפארה בפני כולם בציור, היו לזה תוצאות שלא הייתי מסוגל לצפות מראש.

יומיים הייתי אמור להיות בצום לקראת ניתוח, והיו אלה הימים שבהם האוכל היה ממש טוב והגיע בזמן. אבל כנראה דרושים שני ימי צום כדי להעביר את גזרת הניתוח.

עוד אני מתרגל למשפחה החדשה ולומד שלנכדה שלה ציירתי קוראים אדל, והנה כבר העבירו את השכן על כל משפחתו לחדר אחר וחוויתי את הפרידה הראשונה בשבוע הזה, עם ההבטחה ש"נמשיך להיות בקשר", משהו דומה לקשר עם ההוא שהיה לפניי בתור לבקו"ם.

אחר כך הייתה הפתעה. כלומר הכניסו דייר חדש בשעה שנעדרתי עקב בדיקת שמיעה.

בבדיקה אמרו לי שהשמיעה שלי היא ככה-ככה.

"מה?!" שאלתי כשאמרו לי את זה (בדיחה ישנה שאריק, אבנר, שמיל ואני היינו משתמשים בה בכל פעם ששאלו "איך השמיעה שלנו").

ואולי אפילו אמרתי משהו טיפשי כמו "הרי אין מה לשמוע" (כן, כן, אשפוז עושה לשנינות שלך מה שהסוכרת עושה לאוזן שלך).

אבל כשחזרתי לחדר היה גם היה מה לשמוע.

"הייתי כבאי באשקלון", שמעתי את השכן החדש מספר לאחות. "היצלתי איזה 500 איש". והאחות הסימפטית אמרה משהו כמו "כל הכבוד" או "כן ירבו" וקצת אחרי שאמרתי "שלום, ברוך הבא", ואשתו או הבת שלו עשתה לי ביד סימן שהוא לא שומע, נכנסתי למיטה ומייד נוכחתי שה"אין מה לשמוע" היה מוקדם ומוגזם.

היה הרבה מה לשמוע, כי התברר שהכבאי בגמלאות נוהג לשוחח עם הטלוויזיה.

מכיוון שכבר מזמן שמתי לב שבאזור הזה שבו אנחנו גרים המילה "לשוחח" חופפת למילה "לקלל", לא הופתעתי שהמילה הראשונה ששמעתי מהדייר החדש היתה "אידיוט" ועד שהתלבטתי למי זה מכוון, כי אני הייתי הזכר היחיד בחדר, והרי לאשתו הוא בטח קורא "אידיוטית" ולא "אידיוט", הוא המשיך ואמר: "האמסלם הזה…"

טוב, אז אם הוא קורא לאמסלם אידיוט אז אולי הוא בסדר…

כשהאחות באה לברר איזה תרופות הוא לוקח (אני כמובן שומע כל מילה) אני בטוח שהיא מחליפה בינינו. אלה בדיוק התרופות שלי…

אני צועק משהו בקשר לזה בקול רם (כן, כנראה שאני באמת אידיוט) והיא אומרת בקול נעים "אתה דן, לא?" (בבית חולים אני "דן" ולא "דני"). "כן", אני מאשר. "ומה התעודת זהות?" היא שואלת.

זה הרגע שאני שמח ששמו לי את הצמיד הצהוב הזה על היד.

מספר ת.ז. כתוב עליו. זה עוזר לי לזכור מי אני.

כי כשאתה מאושפז אתה צריך כל מה שיעזור לך לדעת מי אתה.

וכעת, כשאני כותב את הדברים האלה, אני כבר 24 שעות בבית, וכשהתעוררתי בבוקר זה לא היה בגלל שבאו למדוד לי לחץ דם, ובלילה, כך התברר, לא הכניסו אף מיטה לחדר שלי.

לסיום, בכל פעם שאני מאושפז בתי מאיה ונכדתי זואי מביאות לי ציפור. אז זה התוכי שמצטרף לחברותיו בסטודיו שלי: