האם יש סיבה לכך שנשים מבוגרות, ובמקרה זה זקנות, יציירו ציורים שונים מאלה של נשים צעירות או גברים צעירים? או שקהל שוחרי הציור מקבל באהבה דווקא את סוג הציור הזה של "סבתא מוזס"?
או את זה, של הלן ברדלי?
הנה היא הלן ברדלי בסטודיו שלה:
הצילום הזה הוא מגב הספר המצליח שלה:
קל להבין את הכיוון ה"פרימיטיביסטי" שיש בציורים של אנשים שהתחילו לצייר בגיל מבוגר, שכן חסר בהם יסודות כמו פרספקטיבה, אנטומיה וטכניקה, יסודות שנלמדים בדרך כלל באקדמיות לאמנות, שחלק מה"סבתות" שהתחילו לצייר בגיל מבוגר לא למדו בהן.
אפשר גם להבין משהו מכך ששתי הגיבורות של הרשומה חוו, כנשים, חינוך ויחס שונה מאשר גברים בגילן והדבר בא לידי ביטוי גם בציורים.
האמריקאים, אבל גם האירופים, התאהבו בסיפור חייה של סבתא מוזס.
זה השם המקצועי של אנה מרי רוברטסון, שחיה במשך 101 שנה (1961-1860). הנה משפטים שתמצאו בויקיפדיה:
בגיל 27 היא עבדה והתגוררה בחווה בה הכירה את תומאס סלמון מוזס, שהיה עובד שכיר. הם התחתנו והתמקמו ליד סטאנטון, וירג'יניה, בה התגוררו ועבדו במקביל ובנפרד בארבע חוות שונות באזור. להשלמת הכנסת המשפחה, אנה טיגנה צ'יפס והכינה חמאה מחלב של פרה שרכשה מחסכונותיה. מאוחר יותר הזוג קנה חווה...
בשנת 1927, כשהיה בן 67, תומאס מוזס נפטר מהתקף לב. לאחר מותו, בנה של מוזס, פורסט סייע לה לנהל את החווה. אנה מוזס מעולם לא נישאה שוב. בשנת 1936 היא פרשה מעבודתה בחווה ועברה להתגורר בבית בתה. בסביבתה אנה מרי הייתה ידועה כ"אמא מוזס" או כ"סבתא מוזס". כשהתפרסמה, אף על פי שהציגה את עצמה כ"גב' מוזס", כלי התקשורת כינו אותה "סבתא מוזס", ומאז היא ידועה בכינוי זה.
הנה כמה ציורים שלה:
פרט ליסודות ה"פרימיטיביסטיים" שציינתי לעיל, סבתא מוזס השמיטה בחלק מהציורים שלה יסודות "מודרניים", כמו מכוניות, טרקטורים או עמודי חשמל וטלפון. לא מפתיע שהקפיטליזם חסר הגבולות והצרכנות הפראית שמאפיינים את התרבות האמריקאית גרמו באופן אירוני לכך שסבתא מוזס הפכה לאייקון אמריקאי…
הנשיא טרומן העניק לה גביע על מצוינות, וכאשר מתה ספד לה הנשיא קנדי במילים האלה:
"המוות של סבתא מוזס הרחיקה דמות אהובה מהחיים האמריקאיים. ציוריה הישירים ומלאי החיים החזירו רעננות פרימיטיבית לתפיסה שלנו של החיים האמריקאיים. גם עבודתה וגם חייה עזרו לאומה שלנו לחדש את מורשתנו החלוצית ולזכור את השורשים שלנו בַּסְּפָר. כל האמריקאים מבכים את מותה".
וכעת להלן ברדלי (1979-1900).
ייתכן שחלק מכם יהיה סבור שהאיורים האלה הם של סבתא מוזס:
וזה רק כדי לענות לשאלה: "עד כמה מושפעת ברדלי מסבתא מוזס, המבוגרת ממנה בארבעים שנה". התשובה כמובן כן מודגש, וזאת למרות שלפי הביוגרפיה של ברדלי היא כן למדה בצעירותה בבית ספר לאמנות.
את ההבדלים בין העבודות של השתיים אפשר לסכם כך: סבתא מוזס ראתה את עצמה ונתפסה כציירת ופחות כמאיירת, ואילו הלן ברדלי, שמלווה את הציורים שלה בטקסטים ואפשר למצוא בהם דמויות חוזרות, נמצאת בין הציור לאיור.
הנה שישה ציורים שלה. מתחת לכל אחד מצורף הטקסט שהיא כתבה:
הימים הראשונים של האביב, כשמחשיך יותר מאוחר והילדים יכולים לשחק בחוץ אחרי ארוחת התה, ואימא, דודה פרנסס, דודה מרי, ג'ורג' ואני (והכלבים ג'יפ ובארני) יכולים ללכת לטייל לפני הזמן שבו הולכים לישון. דודה מרי עצרה כדי לשוחח עם שרה אן תומפסון, שהתלוננה שעכשיו, כשהימים מתארכים, הילדים יציירו בגיר על הדגלים הנקיים שלה וירעישו מחוץ לחלון שלה. "לא נורא, שרה אן", אמרה אימא. "ילדים הם ילדים לזמן כל כך קצר".
"בבקשה, מריון, אל תתני לווילי מורגאטרויד לריב עם ג'ורג"… אבל מריון וסוזן וורני היו עסוקות מדי בלשחק בלהיות גבירות מבוגרות. ביקשו מג'ורג' וממני לשחק עם מריון ואחותה הקטנה בגינה האחורית שלהם ועשינו מסיבת תה נהדרת לבובות, כשווילי ואנני מורגאטרויד הופיעו. וילי לא אהב בובות ולא רצה לשחק בלהיות אבא, אז הוא רדף אחרי ג'ורג' עד שג'ורג' ברח לשירותים שבחוץ ונעל את הדלת. אבל כשהגיע הזמן ללכת הביתה ג'ורג' לא הצליח לפתוח את הדלת והיה צריך להישאר שם עד שאבא של מריון הגיע והוציא אותו משם.
"הולך להיות ערב נפלא ושמשי כשנגיע לבלקפול", אמרה אימא, וראינו איך העיר העלובה נשארת מאחור ואת הקאנטרי מתגלה לעינינו, שדות ירוקים, הרבה פרות והרבה עצים גדולים. אבא, אימא, ג'ורג' ואני והכלבים ג'יפ ובאנרי, סבתא ושלושת הדודות היינו כולנו בקרונות של מחלקה שנייה, מפטפטים ומתכננים את כל הדברים שנעשה כשנגיע לבלקפול. מר טיילור היה צריך לנסוע במחלקה ראשונה יחד עם העלמה קרטר, גברת מייטלנד ואמילי. סבתא, הדודות, העלמה קרטר, גברת מייטלנד ואמילי שכרו בית ברחוב לייטהאם, ומר טיילור שכר חדר לא רחוק משם כדי שיוכל להשגיח על הגברות. אבא, אימא, ג'ורג' ואני והכלבים והחתולים נשארנו עם סבא ונהנינו מאוד.
"תראו מי בא לבקר", קראה דודה פרנסיס. "זו העלמה קרטר ומאחוריה מר טיילור, והם מחווים קידה למשפחת הופ-איינסוורת מתוך הכרכרה שלהם. ברטי נוהג ואני בטוחה שהם יבואו לבקר גם אצלנו". "מהר", אמרה אימא. "קחי את השמלה של דודה שרלוט לחדר השני. היא יוצאת מאוד יפה והם בטוח יעתיקו את הדוגמה". "נלי בליי", אמרה סבתא, "תאספי את כל חוטי התפירה, וג'ורג', תאסוף את הסיכות. אני אעשה את עצמי שקועה בשינה עמוקה. בנות, אל תשכחו להוריד את הסינרים". נלי בליי היה שם החיבה שלי, כמו של הנערה בשיר "נלי בליי תפסה זבוב, קשרה אותו בשרוך, הוציאה אותו החוצה כדי שיעוף, אבל לא הצליחה להחזיר אותו. או, נלי, או, נלי!"
בערב קיץ יפה טיילנו בפארק בדרכנו חזרה הביתה אחרי שהיינו אצל דודה-רבתא באקלי בשעת התה. היא גרה בבית שצבעו חום כהה ברחוב גרינגייט. ג'ורג' ואני התנהגנו למופת בזמן הביקור, אז דודה שרלוט ודודה פרנסס לקחו אותנו להפליג בסירה, וזה היה מאוד מרגש. שטנו על פני אי קטן שהיו בו המון ברווזים שהתכוננו לשנת הלילה. כשהתקרבנו למזח ראינו את סבתא, אימא ודודה מרי. דודה מרי החזיקה את הכלבים ג'יפ ובארני שהתחילו לנבוח כשראו אותנו. העלמה קרטר (שהייתה לבושה בוורוד) ומר טיילור (מנהל הבנק) הלכו איתנו בדרך חזרה והתכוונו להישאר לארוחת ערב אצל סבתא, וג'ורג' ואני הלכנו הביתה לישון.
"הו", אמרה אימא וקפאה, "זה עכבר!" ג'ורג' ואני ראינו אותו ראשונים, מכרסם חתיכת לחם. "אוי ואבוי", אמרה סבתא, "יש פה עוד אחד יושב ומסתכל עליי". "ג'יין, אני חושבת", אמרה דודה מרי, "קחי את הכיכר לחם שלך ואני אקח את המאפינס ונלך". כשטחנת הקמח דן ליין נשרפה לא הייתה עבודה ולא היה כסף בשביל בוב הולם ואחותו אליס, אז אימא שלהם פתחה חנות לחם בבית שלה. האימא ואליס אפו לחם ומאפינס. הם היו פריכים וטעימים מאוד, בעיקר אם אכלתם אותם חמים עם נתח הגון של חמאה טרייה באמצע. תמיד קנינו כיכר לחם ביום שלישי, כי הלחם שעשינו בבית היה עדיין חם.
מהציור האחרון אנחנו לומדים שהלן ברדלי העדיפה לצייר פרצופים בפרופיל וגם אם, מותר להעיר, הפרצופים שלה די גנריים ואפילו סטריאוטיפיים.
הנה למשל שני פרטים:
א. הלן הילדה, אחיה ג'ורג', אימא שלה והכלב ג'יפ:
ב. הדודות, פרנסס, שרלוט ומרי:
הלן ברדלי התעניינה הרבה יותר בלבוש מאשר בפרצופים או בהבעות, ובקומפוזיציות שלה, מורכבות ככל שיהיו, כמעט אין מצב שדמות אחת מסתירה דמות אחרת. רק לעיתים רחוקות אפשר למצוא באיורים שלה סצנות כאלה, כמו הסצנה בכניסה לכנסייה:
בעניין זה היא מזכירה את הקומפוזיציות של סבתא מוזס. אבל סבתא מוזס, בשונה מהלן ברדלי, העדיפה פנים מצוירות מלפנים (En Face).
מאחר שברדלי הייתה כאמור צעירה מסבתא מוזס ב-40 שנה וחיה באנגליה, היא נחשבה פחות ל"אייקון" ויותר ל"סלבריטאית". היא הופיעה ברדיו ובטלוויזיה, ואפילו הפיקו מופע בלט על פי האיורים שלה.
מאד מאד מצאה חן בעיני הרשימה הזו!