את הספר שבילדותי נקרא וילסון הטמבל אהבתי מאוד. מדובר בספרו של מארק טוויין, שבאנגלית שמו Puddn'head Wilson, ובתרגומים מאוחרים יותר הפך לוילסון המוזר, וגם לוילסון ראש כרוב.
זהו הספר הראשון שבו הבעיה הבלשית נפתרת בעזרת טביעת אצבעות. הספר יצא בדיוק עשר שנים לאחר שדוקטור הנרי פולדס הציע למשטרת אנגליה את הרעיון לזהות פושעים לפי טביעת אצבעות.
קשה לי להאמין שהיום ילדים יאהבו אותו, כשגם ה-די.אן.איי כבר נראה להם מיושן.
הרשומה הזאת תעסוק בטביעת האצבעות כפי שהשתמשו בה אמנים, בעיקר קריקטוריסטים.
אני זוכר את הרגע שבו חברי אבנר כץ ואני, תלמידי בצלאל, גילינו את נפלאותיו של סול סטיינברג.
ובמיוחד את הדמות הזאת:
ואחר כך גם את האיורים האלה:
ואז, לאחר שסטיינברג פרץ את הדרך – עוד אחת מהדרכים הרבות שאותן פתח סטיינברג בפני יוצרי ההומור החזותי – גילו יוצרים רבים את קסמיהן של טביעות האצבע, בעיקר כשעשוע לילדים, ורבים הציעו שעשועים כאלה:
מתוך הרבים שכתבו ספרי שעשועים שמבוססים על טביעת אצבעות, אציג הפעם את מריון דושר, מאיירת בריטית מעניינת שכתבה את הספר הזה:
הנה כמה עמודים מתוכו:
אמני דיוקנאות רבים שילבו בטביעת אצבע דיוקן, כמו זה של סטיב ג'ובס:
אחד היוצרים הוא הצלם אלפרד גשייט (2012-1926), שעוד לפני עידן הפוטושופ עשה במעבדה חיבורים מוזרים:
היו מי שכינו את גשייט "צ'רלי צ'פלין של המצלמה". היו גם כאלה שכינו אותו פרובוקטור, ואפילו פורנוגרף.
הנה פורטרט שלו על טביעת אצבע:
הנה עוד שעשוע מעניין על בסיס טביעת אצבע של אמן שאינני יודע את שמו:
וכאן גם המקום להזכיר את האיש הזה:
זהו מיכאל מאתיאס פרכטל, אחד המאיירים הגרמנים הגדולים, שחי בין השנים 2003-1926. פרכטל היה מייסטר כשמדובר בדיוקנאות. הוא השתמש לא רק בטביעת אצבעות, אלא בהטבעות של כף היד כולה:
ומכאן לעבודות שעשיתי אני שיש בהן טביעת אצבעות.
בספר הזה יש רשימה שעוסקת בשרלוק הולמס:
הנה שלוש כפולות מתוכו:
לעטיפת הספר שברים שלמים, האוטוביוגרפיה של רות בונדי, הצעתי כמה סקיצות, ובסוף רות בחרה את העטיפה הזאת:
טביעות האצבע הן שלי כמובן.
ולכבוד הרשומה הזאת העליתי כמה רעיונות. ואני חייב להעיר שייתכן שרעיונות דומים כבר נעשו על ידי אחרים, אין לי דרך לבדוק דברים כאלה:
.
