חיתוך עץ מגיע לבגרות

בעבר עסקתי הרבה בחיתוכי עץ, בהשפעתו ותודות לאישיותו של מורי, יעקב שטיינהרדט.

הנה כמה חיתוכי עץ שעשיתי:

מכיוון שחיתוך העץ הוא האב הקדמון של האיור, אני מקיים מדי פעם מצוות כיבוד אב ומספר לכם ברשומות שלי על אמני חיתוך עץ, ובעיקר כאלו שעוסקים באיור.

הסינים הקדימו את אירופה, וכבר במאה החמישית היו להם חיתוכי עץ, ואילו האירופים גילו את זה בתחילת המאה ה-15.

לפני שמציג לכם את ששת היוצרים, הנה עוד משהו על חיתוך עץ, ובעצם על המטרה העיקרית בהעלאת הרשומה הזאת.

תהליך העבודה המסורתי בעבר בטכניקת חיתוך עץ נחלק לשניים. החלק הראשון היה החלק היצירתי, כלומר הציור, שהיה יכול להישאר כפי שהוא, אלא שהוא יועד להכפלה או להדפסה. החלק השני היה עצם עבודת החיתוך, שבאופן טבעי היה נחשב להליך טכני. ואכן במקרים רבים התהליך לא נעשה על ידי האמן, אלא על ידי מי שמקצועו היה לחתוך בעץ יצירות של אחרים.

רק באמצע המאה ה-19 חלו באמנות תהליכים שהביאו את האמנים להיות מודעים לטכניקה ולחוות אותה כחלק מהיצירה. בטכניקת מסוימות וגם בחיתוך העץ התהליכים הביאו לכך שהשלבים, שבעבר היו טכניים – למשל ניסיון להגיע לאשליה של מעברים או אפורים בטכניקה שהיה בה רק שחור ולבן – הפכו לחלק מהשפה והסגנון.

אצל אמנים שכבר הכירו את האימפרסיוניזם למשל, הטכניקה הפכה לחלק מודגש בשפה שלהם.

כמו שתראו אצל שני האמנים הצרפתים שאציג, הרמן פול ואלפרד לאטור.

ששת החותכים שאציג הפעם נולדו במחצית השנייה של המאה ה-19, ממש בתקופה שבה האיור נפרד מהאמנות והפך לעיסוק בפני עצמו אבל עדיין לא נפרד מהטכניקה של חיתוך העץ.

אז הנה הם:

הרמן פול (1940-1864).

למרות שעבודותיו של הרמן פול הוצגו בגלריות ביחד עם עבודותיהם של וילאר, טולוז לוטרק ומאטיס, היום הוא מוכר כקריקטוריסט וכחותך עץ.

המשחק שלו בשחור ולבן, ובמיוחד ב"לשונות", שמסמנות מעבר של צללים, הוא מקורי ונועז. יש לצללים האלה חיים משל עצמם, ובמובן הזה הרמן פול היה נועז והקדים את זמנו:

כקריקטוריסט ידוע עמד הרמן פול בשורה הראשונה של אנשי ציבור שהגנו על דרייפוס.

הנה עוד כמה עבודות שלו:

היום החוקרים זוכרים בעיקר את הסדרה המורבידית של הריקוד עם המוות, שיצאה גם כספר:

גם האמן הבא שאציג, אלפרד לאטור, הוא צרפתי שחי בין השנים 1964-1888.

גם לאטור, בדומה להרמן פול, בנה את השפה שלו על הטכניקה של חיתוך עץ:

את השפה הזאת הוא הגזים והדגיש:

והסגנון שלו הוא פועל יוצא של הטכניקה שאותה הדגיש:

האמן הבא הוא רוברט גיבּינגס, בן גילו של לאטור. הוא חי בין השנים 1965-1889.

הוא חי ויצר באירלנד.

גיבינגס היה גם פסל וסופר, שכתב ואייר ספרי מסעות וטבע. גם הוא היה מודע למשחקי הקונטרסט שחור-לבן שאופייניים לטכניקה הזאת, וברבים מהאיורים שלו הניח ללבן לשלוט, כלומר הניח למסתכלים להשלים את הדמות בדמיונם:

הנה עוד שתי עבודות שלו:

היוצר הבא הוא קליפורד וֶב (1972-1895).

וב היה אמן הדפס אנגלי, שהשפיע מאוד על האיור האנגלי בין שתי מלחמות העולם. החיתוכים שלו היו עשירים בפרטים, והקומפוזיציות שלו היו הקצנה של הנושא או הנוף.

חלקן היו אנכיות:

לפעמים דווקא מאוד ריתמיות, מפותלות ואפילו סוערות:

במלחמת העולם הראשונה וב נלחם בכמה חזיתות ונפצע ארבע פעמים.

הוא התמחה בציור בעלי חיים:

וב נחשב למאייר אהוב. באנגליה הוא מוכר מהאיורים שעשה לסדרת הספרים הפופולארית הסנוניות והאמזונות של ארתור ראנסום.

האמנית הבאה היא ברברה גרג (1983-1900):

גרג היא אמנית ומאיירת בריטית שלמדה בסלייד.

היא הגיעה באופן טבעי לעסוק בחיתוכי עץ בגלל שטיפלה באוסף תחריטי העץ של סבא שלה, תומס בוויק.

אולי בגלל הקשר הזה, העבודות שלה נראות היום קצת מיושנות, בעיקר אם משווים אותן לעבודותיהם של הרמן פול ושל לאטור.

לסבא שלה, תומס בוויק, הקדשתי בעבר כמה רשומות כאן. אזכיר כמה דברים שקשורים לנושא הרשומה הזאת.

בוויק היה חלוץ בכמה נושאים. אחד מהם היה השימוש בתחריט עץ כטכניקת דפוס. השני – הוא ייסד את מה שלימים ייקרא Image Bank, כלומר איורים שניתן לרכוש את זכויות השימוש בהם ולהשתמש בהם לאו דווקא למטרה ספציפית. למשל, בעבר כתבתי שהברווז הזה היה יכול להתאים כאיור לשיר ילדים על ברווז וגם בתפריט ליד השורה ברווז ברוטב יין:

אבל מבחינה שנכנה אותה "אמנותית", התפיסה של בוויק ושל ההולכים בדרכו הייתה מיושנת, ובבית המלאכה שלו הייתה עדיין הפרידה בין היצירה לבין הביצוע (שברוב המקרים נעשו על ידי אנשים שונים).

העבודות של ברברה גרג מזכירות את התפיסה של בוויק במובן זה שהנושא ולא הטכניקה הוא העיקר. אגב, הדבר הזה בכלל מאוד אפייני לאנגלים.

וזה המקום להציג את חותך העץ הפולני יז'י פאנֵק (2001-1918):

הנה דיוקן אחד מאוסף הדיוקנאות העצמיים שלו:

פאנק הביא את התהליך, שבו בחיתוך עץ הטכניקה משפיעה על היצירה, להגזמה מפתיעה.

הוא העביר לעץ רישומים קלים שנעשו בהינף יד במשך שניות אחדות ואז חתך אותם בעץ – תהליך ארוך ומייגע, ממש הפוך מתהליך היצירה – וכך הקווים הקלים קיבלו איכות חדשה, בעיקר בגלל המפגש בין הקווים שבגלל אופי החיתוך הם כמעט לא נפגשים: