כשהאיור נפרד מהרקע

כשכתבתי את הרשומה על ההתבגרות של חיתוך העץ, נמנעתי מלהזכיר את הפורמט, או לוח העץ, והשפעתו על האיור. וזה מביא אותי לדבר על הנוף ומה מקומו באיור.

אנסה להסביר את הקשר בין הנוף באיור לבין הטכניקה של חיתוך העץ.

בכל התקופה הארוכה שבה האיורים הודפסו מפלטות של עץ – ומאוחר יותר גם מפלטות של מתכת – היה הלוח שממנו הודפס האיור מרובע בדרך כלל, וזה גרם גם לאיור להיות מרובע בדרך כלל:

נכון שלפעמים היה אפשר להשתמש רק בחלק מהפלטה:

אבל זה היה נדיר.

היו גם מקרים בודדים שבהם המרובע נשמר אבל המאייר השמיט את הרקע. גם המקרים האלה היו מעטים:

המרובע, שהכתיב את הפורמט של האיור, גרם לכך שרוב המאיירים איירו גם רקע להתרחשות.

ואז, כשהדפוס נפרד מפלטת העץ או המתכת, האיורים גם הם נפרדו מהמרובע, ובמקרים רבים גם מהרקע. כמו למשל באיורים האלה של יוזף לאדה:

זה הרי מתרחש באיזה מקום, ואם זה היה מוצג בקולנוע היינו רואים באופן זה או אחר את הרחובות של פראג ברקע. אבל לאדה מתרכז, ממש כמו הסופר האשק, בסיפור ובגיבורים ולא רוצה להסיח את דעתנו למחוזות חזותיים אחרים.

ואם האיור אמנם נפרד מהנוף, כמו שאני מציע, זה גם אחד הסימנים שהאיור נפרד מהאמנות ומהציור, כי באמנות, אם לקבל את דעתו של יאיר גרבוז, אין דבר כזה "רקע". אתם יכולים, אם אתם רוצים, להפריד בין חזית לעורף ודברים כאלה, אבל אלה חלוקות טכניות. מבחינת היצירה אין כמובן הפרדה.

אם הזכרתי שדווקא הקולנוע משאיר לנו, בדרך כלל, את הרקע כחלק בלתי נפרד מהיצירה, דווקא האנימציה, שכזכור קדמה לקולנוע, מסמלת יותר מכל את ההפרדה בין הגיבורים (העלילה) לרקע. היום, ברבים מהסרטים המצוירים, את החזית, הגיבורים והעלילה – או אם תרצו את מה שזז – מאייר יוצר אחד, ואת הרקע – שבדרך כלל גם לא זז – יוצר "צייר רקע" ולכל אחד מהם כישורים ויכולות שונים.

החל מהשלב שבו האיור נפרד מהאמנות והפך למקצוע בפני עצמו, המאייר החל להתרכז יותר בסיפור, או בעלילה.

כשניסה אריך קסטנר לתאר במילים את המאייר הנפלא ולטר טרייר, הוא אמר שהוא קרוב יותר לסופר מאשר לצייר.

אנסה להסביר את היחס של המאייר לרקע דרך איורים של מאיירים שאני אוהב.

נתחיל בגרנדוויל (1847-1803), שהיה שייך לתקופה שבה כמעט בכל איור היה גם רקע. כך נראה אצלו גוליבר, שמוסע בליליפוט על גבי הקרון:

סוויפט, שכתב את מסעי גוליבר, לא מתאר איך נראים הבתים בליליפוט, ובמקרה זה רוב המאמץ היצירתי של גרנדוויל מושקע בתיאור הרקע ופחות בתיאור גוליבר בחזית.

היום רוב המאיירים היו מסתפקים בזה:

כלומר, מדגישים את העיקר.

המאייר הצ'כי הנפלא, יוזף לאדה, הוכיח לנו בהזדמנויות רבות שהוא אמן בציורי פראג העיר ונופים בכלל:

אבל ברוב האיורים בספר החייל האמיץ שווייק לאדה מביא לנו רק את הדמויות:

אלא אם מדובר ברקע שהוא רלוונטי לעלילה, כמו שלג וסערה:

או כדי להראות שמדובר בריצה תחת אש, הוא מסמן רק את ההפצצות:

גם בסצנות הפנים כמעט שאין רקע. אבל אם מדובר למשל בבית סוהר, הרקע מסומן רק על ידי החלון המסורג:

או על ידי גרפיטי שעל הקיר:

לאדה הוא אשף בסימון מינימליסטי.

לפעמים, כשמדובר ברחוב, לאדה מוסיף עוד דמות שהיא הרקע, שנדע שזה ברחוב שבו יש גם אחרים:

גם ולטר טרייר יודע לצייר היטב מבנים. הנה איור מהספר עצרת החיות, של אריך קסטנר:

אבל כשאמיל בספר אמיל והבלשים פוגש את חבורת הילדים בלב ברלין, האיור הוא כזה:

וגם כשתהלוכת ילדי ברלין מלווה את גרונדייס הגנב ברחובות ברלין, טרייר מניח שאנחנו נדמיין את הרחוב:

אבל כשהרקע מספר משהו על הדמות, הוא עושה את זה במקצועיות רבה:

גם ארנסט שפארד ממעט לצייר רקע לגיבוריו. למשל לקרפד הנפלא מהרוח בערבי הנחל:

מה גם שבעמוד הקודם מצוירת הטירה שלו:

אבל כשהחפרפר יוצא לבדו והולך לאיבוד ביער, הרקע הוא הגיבור העיקרי של האיור:

המאייר האחרון שאציג הפעם הוא שמעון צבר (2007-1926). במקרה זה מדובר בסופר שגם מאייר, ולכן ההחלטה לצייר רקעים היא בעצם החלטה של הסופר, ומבחינתו זה חלק מהסיפור, כמו באיורים מהספר טבעת המהרג'ה:

לסיום, כמה מסקנות שלי שאתם לא חייבים להסכים איתן:

בעבר כבר דיברתי על זה שפעם לאיור היה תפקיד חשוב – להעביר מידע חזותי למי שלא ראה דברים מסוימים, כמו חיות או נופים. ואז היה נחוץ לאייר רקע כמידע.

היום, בעידן הטלוויזיה, אנחנו יכולים להניח שאין צורך להכביר מידע, שכן רבים מכירים איך נראה רחוב בברלין או בפראג, וזה עוד הסבר למה נעלם הרקע.

הרהור נוסף, שכבר נרמז ברשומה, הוא על הצד היצירתי (ההמצאתי) – לפעמים דווקא לרקע נחוץ דמיון חזותי וכוח המצאה, כי הסיפור שבחזית נמצא בטקסט.

ברשומה הבאה אביא עוד הרהורים על מקומו של הרקע באיור.

עוד על הרקע באיור ראו כאן.