על סאטירה ודבר אחר

סריקה 01

באחד השיטוטים שלי בארכיון מצאתי רשימה שהייתה בסיס להרצאה שהעברתי ביום עיון על סאטירה בשנת 1991.

הנושא הוא דבר אחר וסאטירה

מאחר שמדי פעם אני נשאל על התקופה ההיא, החלטתי להעלות את הרשימה כפי שהיא בבלוג שלי.

אינני זוכר אם בהרצאה ההיא הראיתי גם שקפים, אבל כאן הוספתי כותרות ודוגמאות במקומות המתאימים. וכן, פה ושם עיטרתי בלוגו של דבר אחר שעשיתי בו שינויים הומוריסטיים.

הערה 1: נדמה לי שהסוף חסר. אני מביא כאן את מה שמצאתי. חסרים כמובן כמה דברים שעליהם אני מבטיח בפתיחה שאדבר.

הערה 2: קחו בחשבון שזה נכתב לפני כשלושים שנה, וגם כמה מהאישים שהזכרתי כאן כבר לא בין החיים.

************

יש אנשים שהמושג "הומור" נתפס אצלם כמין שמן סיכה, שבעזרתו אפשר להשיג כל מיני דברים ביתר קלות ונעימות. ההומור נתפס גם כחלק הקל והמבדר של החיים.

לא באתי כאן לנסות לתת הגדרה משלי על הומור. אני מניח שגם בין המדברים וגם בין השומעים יש אנשים שיודעים את ההגדרות טוב ממני.

נקודת המוצא של השיחה שלי היא שההומור הוא קודם כל יצירה, ולאור זה יש לקבל או לפחות לפרש כל דבר שאומַר.

אנסה לסקור כמה אספקטים של הסאטירה, לאור ניסיון של 11 שנים כעורך המדור דבר אחר.

אדבר על גבולות הסאטירה וקווים אדומים; על צנזורה לסוגיה, נושא שנראה לי חשוב ביותר, כי נדמה לי שרוב האנשים נדמה להם שהם חיים בחברה שיש בה חופש מוחלט ואני רוצה לדבר על זה.

בעניין זה, אגע במה שנקרא רגישויות לאומיות שאופייניות למקום שבו אנחנו חיים.

אספר מעט על דרכו של דבר אחר ואנסה בכמה מילים לדבר על הפרובלמטיקה המיוחדת של ההומור הוויזואלי, ובעיקר הקריקטורה הפוליטית.

כל זה, אם יספיק הזמן.

ראשית, לסוגיית גבולות ההומור והסאטירה. מאחר שהקדמתי ואמרתי שבעיניי הומור הוא אחד האפיקים של היצירה, יש מלכתחילה לבטל את השאלה הזאת או להכיל אותה על היצירה בכלל. האם צריך שיהיה סייג ליצירה?

ובכן התשובה שאני מציע היא שדבר זה כפוף למוסכמות החברתיות.

ב-1831 נידון אונורה דומייה למאסר על כך שצייר את המלך לואי פיליפ בצורת אגס.

אני מניח שבין הקהל כאן לא הייתי מוצא מישהו שיסכים להכניס את הקריקטוריסט זאב, למשל, לכלא בגלל עבירה דומה. אגב, למי ששכח, לואי פיליפ "מלך הצרפתים" כפי שכונה, היה נחשב לליברל משכיל, ובספרי ההיסטוריה צוין שהיה מלך טוב ליהודים, אהד את האמנציפציה וחוקק חוק על פיו קיבלו הרבנים משכורת מאוצר המדינה.

זאת כמובן דוגמה אחת, ולא התכוונתי אלא להסביר שעניין הקווים האדומים שייך לחברה, לתקופה ולקונצנזוס, ומכאן שאין לו כל קשר אמיתי למעשה היצירה.

צירוף המילים "יש דברים שאסור לצחוק מהם או ללעוג להם" מקורו בהנחה שהסאטירה צוחקת ולועגת ואמירות מסוגים אחרים, שאינם סאטיריים, אין בהן לעג. זו כמובן שטות גמורה. אם אדם רוצה להיות גס רוח ופוגע, הוא אינו צריך דווקא להשתמש במנגנונים של הומור וסאטירה. אם אדם אומר בטלוויזיה, "במחיר שעלתה לך התסרוקת יכולת, גבירתי, לשלוח את ילדיך שנה לבית ספר" – זאת פגיעה בלי שזאת סאטירה.

אם ראש ממשלה אומר, "היורדים הם נפולת של נמושות" – הוא פוגע באנשים, וזה כמו שאנחנו יודעים לא עושה ממנו סאטיריקן.

העניין הוא שכל קבוצה שמאמינה במשהו, ויש לה כוח, מנסה בכל דרך אפשרית למנוע מן האחרים לפגוע בה. זאת פעולה ידועה. הבעייה היא שבמקום לשים את הסורגים מסביב לקבוצה, דהיינו לעצמם, כדי שלא יבואו ויפגעו בה, מנסים לאתר את הפוגעים ולשים את הסורגים סביבם.

וכעת באופן טבעי אני עובר לשאלה הבאה: האם בכל מצב יש מקום להומור? התשובה שלי היא כן, עם הסתייגות אחת והיא הדבר החשוב שאני רוצה להדגיש בשיחתי:

ההומור הוא קודם כל אלטרנטיבה, לא חשוב באיזה הומור מדובר. הגרעין של כל הומור הוא קודם כל מתן "פתרון" נוסף, אפשרות נוספת, זווית ראייה אחרת, יציאה ממסגרת מקובלת וכו'. ועל כן בכל מקום שנחוץ מסר חד משמעי אין כמעט מקום להומור, שהוא עומד בניגוד גמור למושג "חד משמעי".

אם רוצים להודיע בחדשות על תאונה, אי אפשר להגיד, "בתאונת דרכים בכביש החוף נהרגו שני מבוגרים ושלושה ילדים או אולי שלושה מבוגרים ושני ילדים" לא בגלל שזה "לועג" כביכול למתים אלא בגלל שזה לא מעביר את המסר באופן ברור.

ובדומה לזה: אצל אדם דתי לא יתקבל טוב המשפט "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד, ועכשיו במבצע אחד פלוס אחד".

אבל אצל אדם חילוני המסוגל לראות אלטרנטיבה גם לאלוהים, המסר בהחלט עובר.

מאחר שהקדמתי ואמרתי שההגבלות והקווים האדומים הם עניין חברתי שנכונים לזמן ולחברה הספציפיים, אני רוצה לסקור בכמה מילים את הרגישויות הלאומיות שלנו.

בכל חנות למזכרות באנגליה אפשר למצוא תחתונים שעליהם הדפס של ה"יוניון ג'ק", הדגל האנגלי:

בארץ לא תמצאו דגל ישראל על תחתונים.

אנחנו רגישים מאוד לסמלים הלאומיים שלנו. למה? ייתכן שפה יושבים אנשים שמבינים בזה יותר. אני מניח שבעוד 300 שנה, כשהדברים יהיו בטוחים יותר, הם לא יהיו מאוימים על ידי אלטרנטיבה.

עם כל ההערצה והכבוד שרחשו הבריטים, לפחות עד לפני שלוש שנים, לבית המלוכה שלהם, הטיפול שהעניקה למוסד הזה, התוכנית הסאטירית ספיטינג אימג' הייתה מעל ומעבר לכל דבר שהיה מתקבל כאן בארץ ביחס למוסד הנשיאות למשל.

נושא אחר – דת. אין גבול למספר הספרים החל מגרגנטואה ופנטגרואל ועד ימינו, העושים "חויזק" מן הכמרים למשל. בובות של כמרים עם אבר מין מזדקר הם תופעה רגילה בחנויות של מזכרות וקריקטורות בנושא זה יש בכמות אינסופית.

ספר צנוע שלא מתקרב בנועזותו לשום דבר מן הדברים האלה, שהוצאנו אהרן שמי ואני, ספר שנקרא מיהו יהודי זכה מניה וביה לתואר "אנטישמי" עוד לפני שמישהו טרח לפתוח אותו, ושמעתי כמה ספרנים חילונים שאמרו שזהו הספר העברי היחיד שהם לא שמים בספרייה.

אני שמח לספר לכם שפנייה של חבר הכנסת יצחק לוי לבג"צ בעניין זה נדחתה על הסף. אבל כשהוא הגיש את הפנייה היו הכותרות בעיתון על "ספר אנטישמי" באותיות בגודל שלושה ס"מ. וכשבג"צ דחה את העתירה, איש לא טרח לפרסם את זה.

הרגישות הגדולה ביותר היא כמובן בכל מה שנוגע לשואה.

ספר הקומיקס הנפלא של ארט שפיגלמן עכבר עורר בארץ מחאה בכמה חוגים.

וזאת למרות ששפיגלמן עצמו הוא בן לניצולי שואה, ושכל מה שהוא רצה לעשות זה בדיוק מה שיהודי אחר עם שם דומה, שפילברג, עשה ברשימת שינדלר.

מכאן אני עובר לשוחח על דבר אחר.

דבר אחר נוסד בשנת 1982 לאחר שחנה זמר, אז העורכת של העיתון דבר, פנתה אליי ואל אהרן שמי שנציע לה מדור סאטירי לסוף שבוע. באותה עת הצטרף לצוות דבר הסופר יצחק בן-נר, לאחר שמסיבות של צנזורה עזב את גלי צה"ל. בן-נר הצטרף אלינו, והרביעי היה שלמה ניצן, שבאותה עת הייתה לו פינה סאטירית בתוכנית הבידור ביום שישי בטלוויזיה, כשאהרן שמי ואני היינו כוח העזר שלו בכתיבת החומר.

ביקשנו גם טורים קבועים מאבנר כץ, יאיר גרבוז, חתולי (אלי שרייבר), יעקב רוטבליט, דודו גבע ומבחור בלתי ידוע בשם יוסי שדה, שהיה צריך לייצג את האגף הימני בעיתון, במדור שנקרא איגוף מימין.

בחרנו בשם "דבר אחר" ומאותו רגע סערו הרוחות בדבר, בעיקר מצידם של שני נקיי דעת, המנוח ישעיהו אברך וייבדל לחיים ארוכים המשורר חיים גורי. אני חושב ששניים אלה, שסבורים שרגליהם שלהם נטועות עמוק בהיסטוריה התרבותית של עם ישראל, ראו בנו חבורה של ז'וליקים שלא מודעים אפילו למשמעות השם "דבר אחר".

יותר מכול ראיתי בזה אז סוג של התנשאות של ידענים ואנשי ספר כלפי דור צעיר יותר, שאיננו יודע תרבות אמיתית מהי.

יש לי יסוד להאמין שישעיהו אברך עוד לפני מותו שינה את דעתו על דבר אחר, וגם חיים גורי חושב היום אחרת מכפי שחשב אז.

מלכתחילה לא ניסה דבר אחר להיות עיתון של החברֶה' ולחפש "רייטינג". מבחינה זאת היה עיתון בר האכסניה הנכונה למוסף מסוג זה.

השפה הייתה ועודנה עברית שלוקחת מכל מקום שאפשר, כולל כמובן מן המקרא ומן הגמרא, מה שאין למצוא בדרך כלל בעיתונים אחרים. אין לי ספק שמבחינת השפה, דבר אחר היה החלק ה"גבוה" ביותר בדבר, למעט אולי המוסף הספרותי.

הגישה הסאטירית מלכתחילה הייתה פרודיה אירונית.

מאחר שבחרנו לעצב את הדברים כאילו זה עיתון, הרי שהשתמשנו במנגנונים של עיתון יומי, כולל מודעות, מודעות אבל, מאמרי מערכת וכד', כאשר כל דבר עבר את מבחן האלטרנטיבה. גם השטח עוצב כפרודיה על עיתון:

ברגע האחרון הובאו ידיעות ישנות. כמובן ששמות הכתבים נוצלו לאמירות. הכתבים לענייני דת למשל היו המגיד מקרמינץ שזה קרמן ומינץ (שמו הקודם של ניצן) או אלתר יקנה"ז (יין-קידוש-נכות-הבדלה-זמן); הכתב לענייני עבודה היה אורי שממדינך (מן השיר עורי שממה, דינך נחתך); אלאדין כתב על ענייני משפט, וכו'.

הגישה הייתה כמעט תמיד אירונית, לאמור: אם רצינו להגיד משהו רע על מישהו, אף פעם לא כתבנו דבר רע, אדרבה. גישה זו התאימה לאופי האנונימי של העיתון. כולנו היינו אחראים, אבל על הידיעות עצמן לא היו שמות, למעט בעלי הטורים הקבועים.

להלן כמה כותרות מראשיתו של דבר אחר:

במשך הזמן השתנה מבנה המערכת כמה פעמים. בסופו של דבר החזיקו את העיתון שישה אנשים – שלושה מבוגרים ושלושה צעירים. המבוגרים היו יאיר גרבוז, שלמה ניצן ואני, והצעירים היו אביב אלחסיד, תוֹמר קרמן ואורי קרמן שהם בניי.

בימיו הראשונים של דבר אחר, רוב הכתיבה נעשתה בחברותא. בשלב מסוים התחלנו לכתוב לבד או בצוותים של שניים, ערכנו דיונים ארוכים בטלפון ואחר כך בחרנו באופן דמוקרטי את החומר שייכנס, בדרך החומר הגיע בכמות כפולה מהמקום שהוקצב לנו במוסף ובחרנו בערך חצי מתוכו. הבחירה נעשתה על ידי הכותבים ונוספה עליהם תרזה אייזנברג, שהייתה רכזת המערכת והמפיקה של דבר אחר.

עד היום הניב דבר אחר תשעה ספרים: ארבעה קבצים מתוך המדור, הספר תמיד פולני של יאיר גרבוז, ספר סיפורים חוץ מפרט זה או אחר הכול הכול אמת של אבנר כץ, פוזיטיב של אהרן שמי, אבא אמא מותו כבר של חתולי ומסביב למפה שלי.