*"מילים ללא מחשבה לעולם אינן מגיעות לרקיע" (ויליאם שייקספיר)
השבוע יצא לאור הספר הזה:
ספר שיזם תומר בני, עם עזרה שלי.
פעם נשאלתי בריאיון: "מה אני הכי אוהב אצל הזולת?"
עניתי שאני אוהב מאוד להרגיש שמאחורי דיבור קיימת מחשבה. כשאני מקשיב להרצאה מלומדת של מרצה רהוט, חשוב לי להיווכח שבזמן שהוא מדבר הוא גם חושב, שזה בדיוק מה שמבדיל בין הרצאה לדקלום.
מעניין שעם כל ההתפתחות של תחום האמנות החזותית, הדרך היחידה לצייר מחשבה היא כך:
האם באמת אדם שחושב צריך לשבת בפוזה כזאת?
מעניין מה יקרה לעולם ביום שימצאו דרך לקרוא את מחשבותיו של הזולת?
בועת המחשבה, שהיא אבן בניין חשוב אצל יוצרי הקומיקס, היא בסיס להמון הומור חזותי או קריקטורות.
הנה 13 קריקטורות שעשיתי. ייתכן שכמה מהרעיונות גנובים בלי שהתכוונתי…
סופרים רבים, וגם אחרים, יש להם שעשוע מעניין להביט בזולת ולנחש מה הוא חושב.
אדגר אלן פו הביא את זה לדרגה גבוהה כל כך, עד שהפך בעיני רבים לאבא של הבלש המודרני.
כוונתי לקטע הזה מהסיפור הרציחות ברחוב מורג:
לילה אחד מהלכים היינו ויורדים ברחוב ארוך ונרפּש, בקרבת ה"פָּלֶה־רוּאיַל:. בהיותנו שקועים שנינו, כנראה, במחשבה, לא הוציא איש מאיתנו הגה משך חמש־עשרה דקות למצער. ופתאום לפתע פלט דופין את הדברים האלה: "ברנש פעוט מאוד הוא, אמנם כן, ויצלח יותר ל"תיאטר דה־וָריֶטה" ".
“בלי כל ספק”, עניתי בבלי־דעת ומבלי אשר ארגיש בתחילה (כה תפוס הייתי בשרעפּיי) בצורה הבלתי־רגילה אשר בה כיוון הדובר להגיונותיי. כהרף־עין התעשתּי, ותמהוני עצום.
“דופּין”, אמרתי בכובד־ראש, "דבר זה נשגב הוא מבינתי. "אודה ולא אבוש כי נדהם אנוכי, וכמעט לא אוכל להאמין לחושיי. איך זה אפשר כי ידעת אשר מהרהר אני ב–?" פה נדמתי, למען אַמת לבטח אם אמנם יודע הוא במי הרהרתי.
"בשנַטִילי", אמר, “למה זה תשתוק? הן אמרת לנפשך כי קומתו הזעירה עושה אותו בלתי־מתאים לטרגדיה".
דבר זה הוא־הוא אשר שימש נושא להרהוריי. שנטילי היה רצען־לשעבר מרחוב סן־דני, אשר בהיעשותו משוגע־לבימה, ניסה כוחו בתפקיד של ארתחששתא, בטרגדיה של קרֶביון בשם זה, ואשר על ניסיונו זה יצא לו שם בכתבי־לעג.
"אמור לי, בשם אלהים", קראתי, "מהי השיטה – אם יש שיטה – אשר בה יכולת לבוא עד־חקר נפשי בעניין הזה?" אכן חרוד חרדתי יותר מכפי אשר חפץ הייתי להביע.
"מוכר־הפירות", השיב ידידי, "הוא אשר הביאך למסקנה כי אין קומתו של מטליא־הסוליות מספיקה לו להיות ארתחששתא et id genus omne".
"מוכר־הפירות! – מפליא אתה אותי גם הפלא – לא אדע כל מוכר־פירות".
"זה האיש אשר פגע בך בכניסתנו לרחוב – אולי לפני חמש־עשרה דקות היה הדבר".
עתה זכרתי כי אכן בעברנו מרחוב ס – אל הסמטה אשר בה נעמוד, כמעט והפילני במקרה מוכר־פירות אשר נשא סל־תפוחים גדול על ראשו; אך מה היה לזאת ולשנטילי – נפלא ממני להבין.
לא היה בו כל מאומה מן המתעתע בדוּפין. "אבאר", אמר, "ולמען תשיג את הכול בבהירות, נשוב תחילה על עקבי הגיונותיך, למן הרגע אשר בו דיברתי אליך ועד לרגע התנגשותך במוכר הפירות המדובר. ואלו הן הגדולות שבחוליות השרשרת – שנטילי, מזל אוֹריוֹן, דר' ניקולס, אפיקור, סְטֵרֵאוֹטוֹמיה, אבני המרצפת. מוכר־הפירות”.
מעטים הם האנשים אשר לא השתעשעו, באיזו מתקופות חייהם, בתהיה על הדרך בה הגיעו מוחותיהם שלהם למסקנה זו או אחרת. עיסוק רב־עניין יהיה זה תכופות. ואשר ינסה בזאת בראשונה יפליאוהו המרחק אשר אין־קץ־לו, לכאורה, והיעדר־הקשר בין נקודת־המוצא לנקודת־התכלה. הנקל לשער, אפוא, מה רב תמהוני כאשר שמעתי את הצרפתי אומר את אשר אמר, וכאשר לא יכולתי שלא להודות כי את האמת אמר. הוא המשיך:
"על סוסים דיברנו, אם זוכר אני נאמנה, טרם צאתנו מרחוב ס-–. זה היה העניין האחרון אשר דנו בו. כאשר באנו לרחוב הזה עבר על פנינו בחופזה מוכר־פירות וסל גדול על ראשו, חמק והתחכך בנו וידחקך אל תל אבני־ריצוף אשר נאספו במקום בו מתקנים את המסילה. דרכת על אחד משברי־האבן הרפופים, החלקת, נקעת את קרסולך מעט, נראית נרגז או זעף, רטנת כמה מילים, פנית אחור להביט בתל, ואחר המשכת בדרכך דומם. לא השגחתי במיוחד מה עשית; אולם בזמן האחרון הפכה ההסתכלות להיות לי כמין כורח.
"השפלת עיניך לארץ – ובפנים זועפות הבטת אל השקעים והחריצים אשר במרצפת (וככה ראיתי כי מוסיף אתה להרהר באבנים), עד אשר הגענו אל הסמטה הקטנה שעל שם לַמַרטן, אשר רוצפה, דרך־ניסיון, באבני־הסרח החבורות־יחדיו. פה נהרו פניך, ובראותי כי נעות שפתיך לא יכולתי לפקפק בדבר כי לוחש אתה את המלה ‘סטראוטומיה’, מונח אשר במאונס הוסב על מין זה של מרצפת. ידעתי כי לא תוכל לאמור לנפשך, ‘סטראוטומיה’ מבלי אשר תחל לחשוב על האטום, ועם זאת על השערותיו של אפיקור; ובאשר, בדוננו בעניין הזה לא מכבר, העירותי לך באיזה אופן מוזר ועם זאת – נידח משימת־לב, מצאו ניחושיו המעומעמים של אותו יווני נאצל אישור בקוסמוגוניה המאוחרת של הערפּיליות, אשר על כן הרגשתי כי לא תוכל לבלי שאת עיניך אל הערפילית הגדולה אשר באוריון וצפּה צפיתי אשר כן תעשה. גם אמנם נשאת עיניך; ולעת הזאת ידעתי לבטח כי היטב הלכתי בעקבותיך. אך בשצף־הגידופים אשר ניתך אתמול על שנטילי מעל דפי ‘Musée’, הביא המתקלס, אגב אילו רמיזות מגונות על השינוי אשר שינה הרצען את שמו בנעלו את סנדלי־הטרגיקן, משפט רומי אשר על אודותיו שוחחנו תכופות. מכוון אני למשפט:
Perdidit antiquum litera prima sonum.
אמרתי לך כי על אוריון נסב הדבר, זה אשר כתבהו אוֹריון תחילה; ומתוך כמה דברי־עקיצה שקשורים היו בביאור זה, ידעתי כי ודאי לא שכחתהו. ברור היה, אפוא, כי צרף תצרף את שני המושגים של אוריון ושנטילי. כי אמנם צרפתם ראיתי על פי טיב החיוך אשר חלף על שפתיך. על קורבנו של הרצען המסכן חשבת. עד הנה צעדתי בעקבותיך. אפס פה ראיתי כי התמתחת מלוא קומתך, או אז ידעתי נאמנה כי בקומתו הזעירה של שנטילי הרהרת. בנקודה זאת הפסקתי את הגיונותיך והעירותי כי, מאשר אמנם ברנש פעוט הוא מאוד – אותו שנטילי – הרי יצלח יותר ל’תיאטר דה וריֶטה'".
הספר שהוצאנו, תומר בני ואני, מה הם חושבים, הוא המשך לספר הזה:
ספר שהתחיל את חייו בתקופת הקורונה והציע פעילות לכל המשפחה.
לשמחתנו אנשים רבים אהבו את הספר והגיעו אלינו רעיונות נפלאים ובעיקר מפתיעים.
ואז החלטנו להוציא גם את מה הם חושבים, שכמו הקודם הוא מתאים גם לקוראי עברית וגם לקוראי אנגלית:
בפתח הספר יש הצעות איך להשתמש בספר:
ההצעות מובאות גם באנגלית.
בספר יש מעל 200 איורים שלי, גם בשחור לבן וגם בצבע. את חלקם ציירתי במיוחד לספר ואחרים לקחתי מספרים ועיתונים, איורים שעשיתי בעבר והתאמתי אותם לספר.
הנה עשרה עמודים מהספר:
כדי להדגים אפשרויות עשיתי ארבע הצעות לטקסט לאחד האיורים:
כדי לנסות ולנחש מה חושבים האחרים, אתם עצמכם חייבים לחשוב. ואם הספר הזה יעיר אתכם למחשבה כמו שאנחנו המחברים חושבים, עשינו את שלנו, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה".
תוכלו למצוא עוד פרטים על הספר וגם לקנות אותו כאן.
