ג'ק וגבעול השעועית. ומי זה ארנל באלסטר?

הסיפור על ג'ק ואפון הפלא (במקור ג'ק וגבעול השעועית) לא נכנס לרשימת הסיפורים האהובים עליי. זה נכון שהענק שכנראה רוצה לאכול ילדים (ועוד אנגלים…) הוא איש לא נחמד, אבל זה עדיין לא נותן רשות לג'ק, עני ככל שיהיה, לגנוב ממנו.

נכון שיש שם גם דמות חיובית, וכוונתי לאשת הענק שמאכילה את ג'ק. לפי כמה גרסאות יש לה אפילו רומן עם ג'ק.

אבל כמו ששמתם לב, אני לא מרבה ברשומות שלי לנתח את הנושאים מבחינה פסיכולוגית, ובמקרה הזה אני גם לא מנסה לנתח את עצמי ואת אהבותיי.

נקודת המבט שלי היא נקודת המבט של מאייר, ובספר הזה יש כמה דברים שעניינו אותי.

ולכן הפעם אפתח את הרשומה בספר שאיירתי בשנת 1972, ספר מסדרת ספרי אגדות ידועות, שהודפס בארץ, אבל יצא באנגלית לשוק האמריקאי:

וכאן אני מביא כמה פרשנויות חזותיות שלי לטקסט, שהיום אני מבין שהן התגלמות הבנאליות.

ג'ק חי עם אמו האלמנה חיי עוני בבית קטן.

אז הנה:

כשהוא מוביל את הפרה למכירה שניהם נראים די מרוצים. למה בעצם?

והנה ההסבר החזותי שלי לגבי העניין הזה שבצמרת השיח הוא מגיע לדרך שמובילה לארמון:

ממש נראה הגיוני.

והנה הענק שסופר מטבעות זהב:

והנה הענק שרודף אחריו:

וכאן השיא, ג'ק כורת את השיח, והאימא פעורת פה כשהיא רואה את הענק נופל אל מותו. האם היא שמחה?

ועכשיו אחרי שראינו את גרסת קרמן, נבדוק איך ראו את זה מאיירים אחרים.

הנה איור של ג'ורג' קרוקשאנק בשנת 1854:

והנה כמה איורים של ארתור רקהאם:

הדמות של הענק המפחיד היא די סטריאוטיפית אצל רוב המאיירים, וההבדלים המשמעותיים יותר הם בעיקר בשיער ובזקן:

אבל כמעט כל המאיירים התאהבו בגבעול או השיח של השעועית. רק מעטים, דוגמת קרוקשאנק (וגם אני) ציירו אותו כגבעול שאי אפשר אפילו לטפס עליו.

רוב המאיירים הכניסו בדבר הזה את כל הידע שלהם בתחום הבוטניקה וגם את כל דמיונם:

בעבר העליתי רשומה בה סיפרתי כמה האיור שלי משעמם כשזה מגיע לצמחייה. ובהתאם לכך גם השיח/עץ/גבעול הזה הוא לא מעניין במיוחד. אבל הוא העניק לי את האפשרות לקומפוזיציה כזאת:

שני מאיירים מצוינים הצליחו להתחמק מהבנאליות בסיפור ג'ק ואפון הפלאים. האחד הוא טוני רוס, מגדולי המאיירים של ימינו לדעתי.

על טוני כתבתי הרבה בעבר, אבל בקרוב אעלה רשומה מקיפה על הגיוון הנפלא בעבודותיו.

הנה כמה עמודים מהספר שלו, בו הוא משתעשע ומחבר לפעמים כמה איורים בעמוד אחד ומעביר  קצת תחושה של אנימציה:

ועכשיו למאייר שהוא בעצם הסיבה שלי לרשומה הזאת:

שמו ארנל באלסטר. הוא ספרדי, שחי, פועל ומלמד בברצלונה. הוא אייר כ-80 ספרים, והסגנוּן שלו, בעיקר באיור בני אדם, הוא מבריק.

הנה כמה איורים אופייניים שלו:

וזה הספר שאצלי בספרייה:

והנה כמה איורים מתוכו: