כשקריקטוריסט פראי מצייר לילדים

ג'יין אשר היא שחקנית אנגלייה:

העולם הכיר אותה מהסרטים והמחזות הרבים בהם שיחקה, אבל בעיקר בגלל שהייתה בת זוגו של פול מקרטני במשך חמש שנים והייתה מאורסת לו. לפי הרכילות, פול אפילו כתב כמה משיריו בהשראתה של אשר. בשנת 1967 חזרה אשר מהצגה בבריסטול לביתם שבלונדון מוקדם מהצפוי ומצאה את פול במיטה עם בחורה אמריקאית בשם פרנסי שוורץ. אשר עזבה בכעס, וכמה שעות מאוחר יותר הגיעה לשם אימה, מרגרט אשר – שאם חשוב לכם לדעת, הייתה פרופסור למוזיקה – כדי לאסוף את חפציה של בתה ובאותה הזדמנות הודיעה על ביטול האירוסים.

אחרי שלוש שנים היא הכירה את ג'רלד סקארף, מגדולי הקריקטוריסטים:

צילום: מרטין פופ.

הם הפכו לזוג ולאחר כעשר שנים נישאו ויש להם שלושה ילדים.

הנה כמה ציורים של סקארף שצייר את הביטלס. אם אתם חושבים שזה בגלל אשר, זו טעות. זה צויר לפני שהוא הכיר אותה:

מי שמתעניין בעולם הקריקטורה יודע שסקארף הביא את העיוות בקריקטורה לשיאים שלא היו כמותם.

תראו למשל איך הוא צייר את המלכה אליזבת השנייה:

ואיך הנסיכה דיאנה יוצאת אצלו:

ותראו את חבורת מונטי פייתון שלו:

והנה הרולינג סטונס ומיק ג'אגר:

בשנת 1982 הוא אייר וביים את קטעי האנימציה בסרט החומה, וזה הביא לו פרסום גם בקרב קהלים שלא מתעניינים בקריקטורות.

בשנת 1997 הוא יצר עבור חברת דיסני את הסרט הרקולס:

הקשר הזה בין סקארף, אשף המעוותים ואולי אפילו "המתאכזרים", לבין דיסני, סמל המתיקות ואולי אפילו המסחריות, הוא מעניין. סקארף, שכילד אגב היה חולה אסטמה ובילה שנים במיטה, מונה גם את דיסני בין האמנים שהשפיעו עליו, לצד גויה, דומייה, רמברנדט, פרנסיס בייקון ורונלד סירל.

בראיון איתו שערך ריצ'רד מרשל, הוא מספר שהייתה לו ילדות נוראה ושאביו רצה שהוא ילך בדרכיו ויהיה בנקאי.

והוא גם מדגיש שהוא אוטודידקט – הוא בילה פה ושם כמה שבועות באקדמיות לאמנות ולא מצא שם את מקומו.

כשהוא מספר על עולם השקר של הפרסום, שממנו התפרנס כמה שנים, אני מוצא את עצמי מבין ואפילו מזדהה, וכמה אני כמוהו שמח שהצלחתי להתפרנס גם בלי פרסום.

ולפני שאספר על ספרי הילדים שלו ושל אשתו, עוד פרט מעניין: בשנת 2011 איזה גיאולוג מצא מאובן של פטרוזאור, וכשחשף אותו הוא הזכיר לו את אחד האיורים בהם סקארף צייר את המלכה אליזבת השנייה, ולכן בחר להעניק ליצור הזה מתקופת הדינוזאורים את שמו של סקארף:

ומכאן לספר הזה שנמצא אצלי בספרייה:

קניתי אותו כבר מזמן, בעיקר בגלל הסקרנות שלי, שהתעוררה כשראיתי שאלוף המעוותים והמגזימים מוצא את עצמו מאייר ספר ילדים, ועוד ספר שכתבה אשתו האהובה.

זה הספר הראשון מבין ארבעת הספרים על מופי שכתבה ג'יין אשר. כלומר אני מצאתי ארבעה, אבל אם יש יותר אתם מוזמנים לתקן אותי.

מופי הוא חייזר קטן ושעיר, שמגיע אל הילד דייוויד, שיש לו קושי לשלוט ברגשותיו. מופי משנה את הצבעים שלו לפי מצב הרוח שלו:

הנה כמה איורים מהספר:

לא אכנס כאן לכל התחום של הדרישות והמגבלות שמו"לים ועורכים של ספרי ילדים מעמידים בפני היוצרים, אך בהקשר זה מעניין לראות איך בספרים סקארף מנע מעצמו לעוות את הדמויות, כפי שהוא עושה בקריקטורות.

הנה הילד שלו:

והנה ההורים שלו:

זה כנראה המקסימום שספר ילדים אנגלי מוכן לסבול.

מאחר שבקריקטורות (ראו לעיל) אין סתם קווים, וסקארף לא מצייר רקעים או מה שלא נחוץ לקריקטורה, באיור לספר ילדים לפעמים הוא חייב לאייר גם רקע, למשל את פנים החדר:

ואת זה סקארף מבצע אם לא בתיעוב אז לפחות ב"חוסר השראה" והצורך שלו בספונטניות בא לידי ביטוי בקשקושים שלפעמים אין בהם צורך, כמו באיור הזה, שמתחתיו הגדלה של קטע ממנו:

או זה, וגם פה הבאתי הגדלה:

את הרוח הפראית שלו, שלא כל כך עוברת בדמויות, מצליח סקארף להעביר בקומפוזיציות דינמיות כאלה:

פרט לספר הזה השניים יצרו כמור עוד שלושה ספרים בסדרה:

מופי הכועס, העצוב והרגוע:

והנה סקארף בדיוקן עצמי:

***