מבט בעיניים ולמה אני אוהב את פיקאביה

מי לא מכיר את העין הזאת

לפני שנים רבות נהג לבקר אצלי בסטודיו חברי המנוח שלמה שבא:

באחת הפעמים הוא הביט על כמה איורים שלי ואמר: "אתה לא יודע לצייר עיניים".

בשבילי זה היה אגרוף בין העיניים! אני, שמכנה את עצמי (קצת בגאווה וקצת בלגלוג) "ארכיטקט של פרצופים", חלש דווקא בציור עיניים?!

מאז, ברבים מהאיורים שאני מצייר אני מתרכז בעיניים, משתדל להקפיד ושואל את עצמי: "האם שלמה צדק?"

כשאני מנסה להסביר בהרצאות, או בעבר לתלמידים, לְמה נמשכת העין כשאנחנו מסתכלים על ציור, בסופו של דבר אני מגיע לעין. כלומר העין נמשכת לעין.

אותו פרצוף יהיה שונה אם נשנה לו את העין, בין אם בגודל או בצורה או במיקום:

מסתבר שהעיניים שאני מצייר הן מאוד "גנריות". למבוגרים אני מצייר עין כזאת:

והעין של הילדים היא בדרך כלל כזאת:

בספר הזה:…

ציירתי עיניים ככה:

ובספר הזה:…

את העיניים האלה:

כדי להדגים ולהדגיש כמה (לצערי הרב) שלמה צדק, אציג כאן למשל כמה עיניים שצייר הקריקטוריסט זאב עליו השלום:

שימו לב שכל העיניים האלה הן מציור אחד:

וכאן בהגדלה:

מתוך כ-500 הספרים שאיירתי אין אף ספר שעוסק רק בעיניים. אבל כשאני בודק ברשת אני רואה ספרים רבים, בעיקר ספרי ילדים, שהנושא שלהם הוא עיניים. למשל הספר הזה:

כתב ואייר אותו ט.ס. ספוקיטות, שהוא בעצם מעצב. הספר מנסה להסביר לילדים בשפה פשוטה את מה שאני מנסה לתאר ברשומה הזאת.

ספוקיטות הוציא כמה ספרים שבהם הוא מנסה להסביר לילדים באופן מעניין עניינים חזותיים, למשל:

 

עוד ספר בנושא עיניים הוא זה:

הפעם מדובר בעניין דידקטי או התמודדות רגשית: ילדה מקבלת עין תותבת; והספר כמובן נועד לעזור להתמודד עם מקרים דומים. המאיירת היא אנגלייה, קרן סאפ.

מתוך המון הספרים יש גם את:

אם תקראו אותו תבינו שהעיניים נועדו לעבוד את אלוהים (של הנוצרים) והן משמשות כדי לציית לחוקיו. גם המאיירת של הספר הזה, אמה רנדל היא אנגלייה, והילדים הנוצרים הקטנים שהיא ציירה נראים כמו פרחים:

יש כמובן גם ספרים רבים שמלמדים (ילדים וגם מבוגרים) לצייר עיניים, שהרי מי כמוני יודע כמה זה קשה…

את הספר הבא כתב ואייר ברזילאי בשם דוגלס לימה פרס:

בין שאר עיסוקיו הוא שף, ויש לו גם חגורה שחורה בקראטה, וכשיש לו זמן הוא כותב ספרי ילדים, בהם הוא מלמד אותם לצייר כמעט כל דבר:

ואחרי שהצגתי ספרי ילדים שהנושא שלהם הוא עיניים, הנה כמה אמנים שאהבו עיניים.

אחד האהובים עליי, וגם כתבתי עליו לא מעט, הוא אנדרי פרנסואה הצרפתי ממוצא יהודי. פרנסואה אהב מאוד להשתעשע בעיניים. לעיניים שלו יש שורשים סוריאליסטיים, אם כי קשה לקבוע שפרנסואה הוא סוריאליסט. הנה כמה עבודות שלו עם דגש על העיניים:

אני מניח שלא תופתעו שעיניים הפכו להיות חומר אהוב על סוריאליסטים, וכאן בחרתי להראות רק כמה דוגמאות. למשל העין הזאת שצייר סלבדור דאלי לבקשתו של אלפרד היצ'קוק לסרט בכבלי השכחה (Spellbound), שעבורו הכין דאלי חלק מהתפאורה:

והנה הוא עצמו עם עין:

וכמובן העין המפורסמת של רנה מגריט:

והנה עוד עין של אמנית שאצלנו קצת פחות ידועה. שמה סילביה פיין, אמריקאית שמתה בשנת 2024 כשהייתה בת 105:

והעיניים מובילות אותי לאמן שכבר הרבה זמן אני מתכוון לספר עליו, שכן הוא בהחלט אחד היוצרים המרתקים שהשפיעו עליי ועל רבים – פרנסיס פיקאביה.

את פיקאביה הכרתי דרך אחד המעריצים שלו, עמוס קינן. קינן כתב עליו פעם רשימה, וכך בעודי תלמיד בבצלאל גיליתי אותו ואת תפיסת האמנות המיוחדת שלו שהילכה עליי קסם.

קצת פרטים עליו: הוא חי בין השנים 1953-1879; נולד בפריז לאב שהיה דיפלומט קובני ולאם צרפתייה. בשנת הולדתו 1879 נולד גם האמן השוויצרי פול קליי, שהשפיע עליי מאוד ושעליו אני כותב הרבה. הדמיון בין השניים מרתק, ממש כמו השוני ביניהם. שניהם אהבו שינוי (ולכן אני רואה בהם מעין "מורים" שלי). אבל אם קליי היה אמן מופנם, שבדק את גבולות החזותי ב"מעבדה" שלו, ובלי תאווה לפרסום ולהצלחה כלכלית, תאוות השינוי של פיקאביה לקחה אותו ליצור שרשרת של סגנונות אמנותיים.

הוא היה (לא בדיוק לפי הסדר הזה): אימפרסיוניסט – פוביסט – קוביסט – סוריאליסט – דאדאיסט – ריאליסט – קיטשיסט ועוד. וכל זה פרט לכך שהיה סופר, עורך ומשורר. פיקאביה אהב את החיים הטובים: "כשפיקאסו התקשה לשלם את חשבון החשמל, לי היו שתי מכוניות מרוץ יקרות".

הוא התחבר (ונפרד) מגלריה ענקית של אמנים ומשוררים ביניהם דמויות כמו אנרי ברטון ומרסל דשאן.

הנה דיוקן עצמי שלו:

והנה הדיוקן שלו שטיפלתי בו:

למה הרשיתי לעצמי למלא אותו בעיניים?

אז כאן אני מגיע לעיניים. ברבות מעבודותיו שילב פיקאביה רישום בעל אופי סוריאליסטי ושיבץ בהן עיניים. הנה כמה עבודות כאלה:

כנראה שהיה לו חשוב שהעיניים יסתכלו על המסתכל…

והנה עוד כמה עבודות שלו, כדי שתראו את הגיוון והשינוי שאני כל כך אוהב, אצלו ובכלל:

 

לא אחת היה מתבטא בביטול לאחר שנטש סגנון אמנותי מסוים. פעם כששאלו אותו על ה"דאדא", שבעבר היה חלק מהזרם הזה, הוא אמר: "לאחר שאני מפסיק לעשן אין לי עניין בבדלי הסיגריות שנשארו מהתקופה שעישנתי…"

ייתכן שבעתיד אביא עוד רשומה או שתיים על האיש המופלא הזה.

והנה שוב העין שהופיעה בראש הרשומה:

זאת העין של הורוס, אל השמיים במצרים העתיקה, ואם לא ידעתם, הוא סמל להגנה, ריפוי ורווחה, ולכן הרשיתי לעצמי להביא אותו כאן פעמיים

ולסיום, איור שלי שנותן ביטוי לצמד המילים "צרות עין":

***