גם הילד שלי יכול לצייר ככה – אמנות מודרנית בקריקטורות

פעם, כשעמדנו עמוס ואני מול ציור של פיקאסו, אמר לי עמוס את המשפט המקורי הבא: "גם הנכד שלי בכיתה א' יכול לצייר כמו פיקאסו!"

תגיד, אמרתי לו, הנכד שלך יודע לקרוא ולכתוב?

בטח, אמר עמוס בגאווה. כבר שנה!

"אז יש לי רעיון," אמרתי. "תן לו את האחים קאראמזוב שיעתיק את הספר ואז תוכל להגיד שהוא גם יודע לכתוב כמו דוסטויבסקי."

כשהייתי בן שש כבר ידעתי לנסר גלגל מדיקט, ואחר כך די נעלבתי כששמעתי מישהו אומר שהגלגל הוא ההמצאה הכי חשובה של האנושות, והוא לא הזכיר אותי בהקשר הזה.

בשנת 1916 התפרסמה בזימפליציסימוס הקריקטורה הזאת של אולף גולברנסון, אחד מגדולי הקריקטוריסטים של תקופתו:

הוא קרא לה בתערוכת הפוטוריסטים. היה מספיק ניגוד בין הציור שעל הקיר לבין הגב של האיכר כדי להביא מבט אירוני על האמנות המודרנית.

שנתיים לאחר מכן התפרסמה בפאנץ' האנגלי הקריקטורה הזאת:

פה כבר היו נחוצות מילים, והנה הן:

האימא:  אני כמובן לא מבינה את הציורים האלה יקירי, אבל הם מעבירים בי תחושות איומות. אני לא מסוגלת להסתכל בהם. בטח ככה הרגשת בחזית?

הלוחם:  (שראה דברים איומים בקרבות) הו, אימא, תודה לאל לא!

אולי בגלל שגם הקריקטורה וגם האמנות הפלסטית משתמשות כביכול באותה שפה, דהיינו השפה החזותית, הקריקטורה במאתיים השנים האחרונות הייתה האויב הכי לוחמני של האמנות הפלסטית, או ליתר דיוק האמנות הפלסטית המודרנית.

הנה קריקטורה משנת 1877 שמראה סצנה בכניסה לתערוכת האימפרסיוניסטים בצרפת:

והטקסט: גברת, זה יהיה לא חכם מצידך להיכנס!

אפילו לסגנון שנקרא אר נובו – סגנון שהיה פופולארי ומובן בשכבות רבות – היו קריקטוריסטים שלעגו, כמו בקריקטורה הזאת בעיתון הגרמני Fliegende Blätter  (דפים מעופפים), המקבילה הגרמנית לפאנץ', שיצא לאור במינכן:

הקריקטורה התפרסמה ב-1903, בתקופה שבה גם המכונית הייתה סמל לקדמה, והכיתוב היה: שימוש במכונית כדי לצבוע תקרה של אולם מודרני גדול.

עשר שנים קודם לכן, צייר בפאנץ' קריקטוריסט אנגלי נודע בשם ריד את הדמות הסמלית "בריטניה" בסגנונו של אוברי בירדסלי:

רוצה לומר: כל בריטניה שטופה בסגנון האר נובו.

גם הדפים המעופפים וגם תאומו האנגלי, הפאנץ', היו כתבי עת לוחמניים, שפנו לקהל אינטלקטואלי. אבל הם לחמו בעיקר בקדמה ובמודרניזם.

ב-1913 פורסם ב"דפים" הציור הזה:

עם הכיתוב:

המזמין: זה אמור להיות אני?

האמן: בוודאי, זה הדיוקן הפנימי שלך.

בכמה הזדמנויות דיברתי על "ההומור של הקריקטוריסטים" וטענתי שאצל רבים מהם ההומור הוא די בנאלי. אז הנה עוד משהו: רק קריקטוריסטים גדולים, שמבינים את השפה החזותית, חוקרים אותה ומשתמשים בה, אנשים כמו סול סטיינברג, אנדרה פרנסואה, יאן לניצה, פול פלורה וגיאורג ראוך (ויש כמובן עוד), מבינים שהם אנשי השפה החזותית ולא סתם קומיקאים, או מה שאוהבים לכנות אצלנו באופן אינפלציוני "סטנדאפיסטים" – והכוונה היא לרבים מביניהם שרואים הצלחה בכך שהצליחו לגרום לקורא שלהם לצחוק.

היום (ומיד אנסה לברר למה), הלעג הזה לאמנות מודרנית – כמו בשלוש הקריקטורות הבאות – כבר לא כל כך עובד:

ואפילו בקריקטורה הזאת של סול סטיינברג, שהוא "הפיקאסו של הקריקטורה":

אגב, כל ארבע הקריקטורות האלה הופיעו בניו יורקר, שנחשב לפסגה הנכספת שאליה כל קריקטוריסט שואף להגיע.

יותר מחצי המאה ה-20 לא התעייפו הקריקטוריסטים מללעוג למודרניזם, עד שהקהל התעייף, או אם לנסות משהו חיובי, הקהל התחיל להתרגל לחידושים.

האם העובדה שבלונדון יש יותר מבקרים בטייט מודרן מאשר בנשיונל גלרי אומרת שהקהל אוהב יותר אמנות מודרנית? ובכן יש כאן הטעייה סטטיסטית. הבה נניח רק לצורך ההמחשה שמתוך 100% האנשים שמסתובבים בלונדון, 10% הולכים לטייט מודרן ורק 8% לנשיונל גלרי.

האם זה אומר משהו על מה שהקהל אוהב? לא. כי אם נכריח את 80% הנותרים ללכת לאיזה מוזיאון מהשניים, הרוב יבחרו בנשיונל גלרי. ושמונים האחוזים האלה היו הקהל אליהם כוונו הקריקטורות שלעגו לאמנות המודרנית.

אבל היום אותם שמונים אחוז כבר לא מעוניינים גם בקריקטורות שעוסקות בתרבות ואמנות.

והנה הצעה למורים לאמנות:

היום אפשר ללמד את חלק ניכר מתולדות האמנות של המאה ה-20 בעזרת הקריקטורות. מה שאומר שהקריקטוריסטים אמנם לעגו לזרמים החדשים אבל לפחות הכירו אותם. הנה קריקטורה של אמסוולד משנת 1913, שדרכה אפשר לדבר עם התלמידים שלכם על עירום יורד במדרגות של דושאן:

ועוד קריקטורה די פרימיטיבית מאותה שנה, של מאייר בשם מורו, שלועגת לקוביזם – הצלם הקוביסטי:

ואם תרצו לספר לתלמידים שלכם משהו על סוריאליזם, תוכלו להראות להם את הקריקטורה של קרל רוס, שכותרתה משפחה סוריאליסטית מארחת לתה את השכנים:

או את זאת:

או את הציור הזה שצייר אהובנו, המאייר הנפלא ארנסט שפארד (כן, שפארד של פו הדוב):

שהכותרת שלו: דיוקן של מדינאי ותיק עם מר פאנץ' שעורך מחווה לאסכולה הסוריאליסטית.

או את הקריקטורה הזאת משנת 1947 שפורסמה בניו יורקר:

רק מי שמכיר את הפסלים של הנרי מור יבין את זה למשל:

ורק מי שמכיר את הפסלים העשויים חוטים של ברברה הפוורת יוכל ליהנות מזה:

או מזה:

האישה אומרת לבעלה: מה שמזכיר לי, יקירי, האם זכרת לקחת את הסנדוויצ'ים?

ולשיעור על מארק רותקו, קחו את הקריקטורה הזאת עם הכותרת: איזו שקיעה עכשווית יפה!

ויש אין סוף קריקטורות על ג'קסון פולוק, כמו זאת של פיטר ארנו המצוין:

והכותרת היא: ההתזה שלו גאונית אבל הטפטופים לא משכנעים.

או זאת:

הטקסט: אני חושב שמישהו כבר עשה את זה קודם, לא?

הקריקטורה הבאה כותרתה: לעזאזל, מתילדה, זה לא הדג שלבשת אתמול!

ואם היא תעזור לכם ללמד את התלמידים שלכם על הציור הזה של פיקאסו:

אז הרווחנו משהו מההומור הדי פרימיטיבי של הקריקטוריסטים.

היה גם משהו נחמד בניסיון של הקריקטוריסטים להעביר את האמנות למציאות, כמו בקריקטורה של ג'ון מלוויל בפאנץ' ב-1946:

שהכותרת שלה: הכיף באמנות מודרנית שהיא משפיעה על כל אחד בצורה שונה.

 

*********

 

ואסיים בנימה סנגורית.

זה שסטיינברג למשל, או פיטר ארנו, או אפילו ארנסט שפארד כחלק מגוף העבודות הסאטירי הענק שלהם מועדים בעניין הזה נגד המודרניזם, לא מפחית מערכם כסאטיריקנים.

וכדי להדגיש את הנקודה החשובה הזאת, הנה קטע מהספר הסאטירי, שנחשב לאחד הספרים החשובים ביותר בז'אנר הזה, "מסעי גוליבר":

סוויפט, גדול הסאטיריקנים, שם ללעג את ניוטון, גדול הפיזיקאים, ואת כוח המשיכה, וזה רק מזכיר לנו שגם סוויפט ידע שהכי קל ללעוג לקדמה ולמודרניזם.