בזמן שתערוכה שלי מוצגת במוזיאון הקריקטורות בחולון, אני מבקר במוזיאון הקריקטורות והקומיקס בלונדון.
עד לא מזמן המוזיאון שכן ברחוב קופטיק ליד המוזיאון הבריטי. לאחרונה הוא עבר וכעת הוא נמצא ברחוב וולס 63, באזור שנקרא פיצרוביה. זהו מוזיאון פרטי והכניסה אליו היא בתשלום.
אם אני צריך להבדיל במילה אחת בין המוזיאון הזה למוזיאון שלנו בחולון, המילה היא עיצוב.
בחולון כל סנטימטר עבר ידיים של מעצב. בלונדון, אם היה מעצב, הוא דאג שאנחנו המבקרים לא נרגיש בו (לא בדקתי היטב אבל גם לא ראיתי שם של מעצב במקום).
בבריטניה יש היסטוריה עמוקה ורחבה בתחום הקריקטורות, היסטוריה שמתחילה עם ויליאם הוגארת, שמיוצג במוזיאון בהדפסים של "נישואים לפי המודה":
כדי להראות ולו חלק מהשפע הזה, הקריקטורות תלויות בצפיפות ששום מעצב ישראלי לא היה חותם עליה.
האמנות והחיים הם שני דברים שונים מעיקרם, והעיצוב שייך לחיים. ולכן בעיני, עד כמה שהעיצוב חשוב ונחוץ לפעמים, הוא איננו בכלל אמנות.
כשאני בלונדון בעונת הקיץ, אני תמיד הולך עם ההמונים לתערוכת הקיץ הגדולה שבאקדמיה המלכותית.
הרבה מסורת יש למוסד הזה, ואת הצד החזותי, דהיינו התצוגה או התלייה, אפשר לסכם במילה אחת: גיבוב.
הנה סלפי שצילמתי בתערוכה הזאת:
אני מדגיש את הגיבוב, כי דווקא תערוכת הקיץ היא המקום שבו קונים האנגלים אמנות או מה שנראה אמנות, בכמות כמעט היסטרית (אם להאמין למדבקות האדומות).
יש כנראה משהו בצפיפות שלא מפריע לאנשים לראות, ואפילו לקנות.
זה היה הרהור פתיחה להמלצה לבקר במוזיאון החדש של הקריקטורות.
הנה כמה עבודות שמוצגות שם:
המלצה נוספת היא החנות של המוזיאון. מי שמחפש ספרי קריקטורות וקומיקס ייווכח שזה המקום החשוב ביותר בלונדון בתחום הזה.
קניתי שם שני ספרים, ורק לאחר שקניתי שמתי לב שיש להם נושא משותף, משהו שאפשר להגדיר אותו "משפחה, ילדים וחינוך". ברשומה הזאת אתייחס רק לספר אחד, שהפתיע אותי מאוד. מדובר בספר הזה:
למעשה זאת יותר חוברת מאשר ספר, אבל זה הספר היחיד שנושא את שמו של המאייר דונלד מקגיל. הנה האיש:
גם מי שהשם לא מוכר לו, ראה פעם את הגלויות העסיסיות שהוא צייר:
מקגיל נקרא גם "מלך הגלויות העסיסיות" וייצג את הטעם ההמוני והוולגרי של הקהל הבריטי, בעיקר מי שנהגו לנפוש בערי החוף.
מקגיל (1875-1962) נולד בלונדון, וכשהיה ילד נקטעה רגלו במשחק רוגבי. הוא עצמו סיווג את הגלויות שלו לפי מידת הוולגריות שלהן: "עדין", "בינוני" ו"חזק". מקגיל צייר כ-12,000 גלויות.
בשנת 1954 כשהיה בן 80 הסתבך עם הצנזורה, נשפט ונקנס.
הכמות העצומה של הגלויות הפכו אותו למוסד, עד כדי כך שג'ורג' אורוול כתב פעם: "אני לא יודע אם זה בן אדם אמיתי או שם מסחרי, אבל למרות הוולגריות של הגלויות אני אצטער אם הן ייעלמו".
בשנת 2010 הקים נכדו פטריק באי וייט מוזיאון שמוקדש לעבודתו.
אז האיש הזה לא אייר, או נכון יותר לא פרסם, אף ספר בחייו.
לאחרונה נתגלו 17 דפים עם איורים שלו שבהם טקסט של חברו הנרי ג'יימס סנל (Snell). הנה הוא לפניכם:
לא ידוע מתי צייר מקגיל את האיורים האלה, אבל משערים שזה היה כשהיה צעיר, בערך בשנת 1910, עוד לפני ההצלחה הפנטסטית של הגלויות.
בכל מקרה סנל בעיני הוא דמות מרתקת יותר ממקגיל. אם תחפשו ברשת לא תמצאו עליו דבר (כלומר אני לא מצאתי…). אבל כשתקראו מה שכתבה עליו הנכדתו אנה דומיטריו (Dumitriu), תתפלאו איך עוד לא יצרו סרט או סדרה על האיש המדהים הזה.
סנל היה חבר ילדות של מקגיל וגם הוא צייר. אבל ציור היה חלק קטן מהעיסוק שלו. האיש הזה שחי בין השנים 1842 ל 1927 היה אמן ויטראז'ים, סופר, מחזאי, פזמונאי, איש עסקים ובעיקר ממציא. הוא הקדיש חלק גדול מחייו לניסיון להפיק זהב ממי-ים. הנה הוא במפעל שלו:
גם בחיים הפרטיים שלו, בשונה ממקגיל חברו, סנל היה יוצא דופן. כמו שכותבת נכדתו, היו לו כמה נשים (היא לא מסתכנת לנקוב במספר) ובסך הכול 17 ילדים, לא כולם "חוקיים". הבן האחרון נולד כאשר סנל היה בן 65.
הנה כל האיורים והטקסט מהספר הזה. חלק מהטקסט תרגמתי.
הכיתוב מתחת: יש לי קופסה לצדקה (לתרום למיסיונרים) / עם סדק קטן למעלה / וכל חבר שמגיע / מתבקש לשלשל לתוכה פני/ יש לי חור ענק בתחתית הקופסה / בגודל של חצי לבנה / ו-אוה! כמה ממתקים אני יכול לקנות / כי אני מכיר את התעלול!
הכיתוב מתחת: בובת הגוליווג שאיתה התחתנתי / יכולה לדבר, אבל בצורה משובשת / הלסת שלה עובדת יום ולילה / אבל היא תמיד לוחשת. / מכיוון שאני חירש, זה אותי שיגע / אבל מה ששיגע אותי יותר / זה שאף פעם היא לא ספרה לי / על מה שעשתה לפני שנפגשנו!
הכיתוב מתחת: ביום שני אנחנו ממשכנים את החפצים וגם ביום שלישי / ביום רביעי באותם עסקים וגם בחמישי / ביום ששי ממשכנים את מה שנשאר / אבל בשבת הכול מסתדר / אבא שלנו מקבל משכורת / אימא הולכת לחנות המשכון להוציא את הדברים / וביום ראשון – אבא שלנו אדון מכובד!!!
עוד סיבות לביקור חוזר בלונדון… תודה 🙂