מה קרה לחתול בלי המגפיים (ואף מילה על אורן חזן)

לא מזמן נערך ערב השקה לספר המקסים הזה שכתבה גליה עוז ואיירה זויה צ'רקסקי-נאדי.

לשמחתי גם אני התבקשתי לדבר שם על חתולים, אבל לצערי, בגלל הרצאה שהעברתי יחד עם אפרים סידון, לא הגעתי ולא אמרתי את מה שהתכוונתי להגיד. אז אכתוב את זה כאן.

הרשומה מלווה באיורים ממקורות שונים ומקצתם שלי.

בחיים האמיתיים הקשר שלי עם חתולים זה דרך חברים שמאכילים חתולים, ולכן צריך להאכיל גם את אותם החברים לפעמים.

פעם באתי לחברי יוסל ברגנר וראיתי שמסתובב חתול אצלם בסלון.

"מה זה", שאלתי, "לקחתם חתול?" אז יוסל ענה לי באידיש, "הוא בטוח שאנחנו גרים בבית השימוש שלו".

אבל בספרים חתולים מילאו את חיי מהרגע שהתחלתי לקרוא.

הסיפור שהכי אהבתי היה על החתול שהלך תמיד לבדו וכל הדרכים שוות בעיניו. זה סיפור של קיפלינג. האיור שקיפלינג עשה לסיפור הזה זה האיור שאני הכי אוהב בעולם, והסיפור הזה מדבר מצוין עם הספר של גליה.

אחר כך קראתי ב"דבר לילדים" על החתול של דיק ויטינגטון, וזה היה הקשר האמיתי הראשון שלי ללונדון.

האיור הזה הוא מתוך הספר חתולים חתולים שערכה נירה הראל, ואני כתבתי בו את הסיפור על דיק ויטינגטון.

ויש את החיוך של הצ'שייר-קאט של לואיס קרול, החתול שקבע שכולנו כאן משוגעים. אגב, זהו להזכירכם האזכור היחיד בספר המרמז על כך שהכובען משוגע – בשום מקום אחר זה לא נאמר.

האיור הראשון הוא של ג'ון טניאל והשני שלי, מתוך אותו ספר.

ויש את החתולה שיצאה לטייל עם הינשוף של אדוארד ליר. כאן בציור אוסף חתולים אחרים שצייר ליר:

מאוחר יותר התוודעתי לחתולים הנפלאים של ט.ס. אליוט, כאן באיורים הנהדרים של ניקולס בנטלי:

וגם למיליון חתולים של וונדה גאג:

וגם לחתול מיקֶש של יוזף לאדה:

וגם לחתול תעלול של דוקטור סוס:

ויש כמובן עוד רבים.

אבל אותי מעניין במיוחד הסיפור של החתול במגפיים, שמתאים מאוד למציאות שלנו, וקודם כל כמאייר:

המגפיים שלו נועדו בעצם לעשות מהחתול בן אדם. עוד לא ראיתי אף מאייר שצייר את החתול נועל שני זוגות מגפיים:

אלא מיד הוא מזדקף. וזה למרות שבטקסט זה לא כתוב. ולכן אפשר לקבוע שלא הבגדים אלא המגפיים עושים את הבן אדם. ובהסתכלות כללית יותר, ברור לכולם, וכאן אני לא מקורי כל כך, שמוסר ההשכל של הסיפור הוא קשה לעיכול, דהיינו: כדי להצליח ובעיקר כדי לעזור לחברים (במקרה הזה אפילו לא לחבר, אלא לבוס שלך), צריך לרמות, לשקר ולהערים, ואת זה אנחנו מכירים היטב מהמציאות שלנו כאן. הנה שני איורים מהחתול במגפיים:

אבל יש עוד סיבה, והיא העיקרית, והיא גם זאת שהביאה אותי לעשות קומיקס מהחתול במגפיים (אגב, בתור מי ששנים לא הבין מה מתלהבים מקומיקס, בשבילי לעשות קומיקס זה ממש כמו להנעיל לחתול מגפיים).

מקובל עלינו שמי שכתב את הסיפור הזה הוא שארל פֶּרוֹ, אבל זה לא סוד שלפניו הסיפור הזה כבר הסתובב בעיקר באיטליה. ההבדלים היו שלפני פֶּרוֹ לא היו לחתול מגפיים, ובמקום "הרוזן קאראבאס" החתול קרא לקבצן, שהיה הבעלים שלו, גאליוזו.

אבל כל זה לא חשוב. כי העיקר הוא שהסיפור האיטלקי לא נגמר בזה שהם חיים באושר ובעושר עד…

אלא יש שם סוף אחר, שמראה שעורמה, שקר ונוכלות לא חולפים מהעולם כאשר הסוף הוא טוב ובן הטוחן מתחתן עם הנסיכה.

בסיפור האיטלקי, החתול, שהפך להיות היצור המקורב ביותר לשליט החדש ומעין יועץ שלו, מבקש מגאליוזו שכאשר הוא, החתול, ימות, גאליוזו השליט יכבד את זכרו ויקבור אותו בארון זהב. גאליוזו מבטיח, וכדי לבחון אותו, אחרי כמה ימים החתול מעמיד פני מת. ואז הוא שומע שאדונו מצווה על אשתו: "העיפי אותו מהחלון", שזה מוסיף למוסר ההשכל גם כפיות טובה.

ואז, לפי הסיפור האיטלקי, החתול כועס מאד, עוזב את הארמון, ומניח לאדונו להסתדר לבד.

אני מניח שאם זה היה היום, הוא היה הופך להיות עד מדינה.

ויש גם נקודה פמיניסטית.

בעיני זה החתול הפמיניסטי הראשון.

מה זאת אומרת שגאליוזו "מצווה על אשתו"?

מה קרה, הוא לא יכול לזרוק אותו בעצמו?

היום, כמו שאתם משערים, הוא היה זורק אותו (לכלבים) לבד. הוא בשום אופן לא היה "מצווה על אשתו".

כי כמו שאתם יודעים, במשפט זה לא היה נשמע טוב.

האיור שלעיל הוא של רונלד סירל.

ולהלן שני עמודים מתוך הספר החתול השלושה עשר (אנציקלופדיה לאמונות טפלות).

ולא אוכל לסיים בלי שאביא עוד כמה מחתוליו של רונלד סירל, למרות שמאוד ייתכן שחלקכם מכירים אותם: