אני – וזה לגמרי אובייקטיבי – מחלק את האיור לשלושה סוגים:
הראשון הוא איור מילוני – איור שמתאר דבר או חפץ. כאן המנעד של המאייר מוגבל. למשל אם זה אופניים, זה יכול לנוע בערך בין שני הדברים האלה:
השני הוא איור סיטואטיבי – איור שמתאר סיטואציה. עד סוף המאה ה-19, כל הציור היה למעשה סיטואטיבי. זה יכול להיות מעמד כזה שצייר רמברנדט:
או מעמד כזה שצייר דומייה:
והסוג השלישי הוא איור רעיוני. כלומר, איור שמבטא רעיון.
במקרה הנ”ל השתמשתי באיור של דומייה שנקרא הטבח ברחוב טראנסנונה, והוא צייר אותו כמחאה נגד האלימות שבה נוקט השלטון האכזרי (לדעתו) נגד האזרחים.
דרך סיטואציה, ולפעמים בתוספת טקסט, הצליחו מאיירים וקריקטוריסטים להעביר “רעיון”.
כך זה היה עד שהאיור התחיל לאמץ כמה תפיסות שהתגבשו באמנות, בעיקר בדאדא ובסוריאליזם ואפילו בקונספטואליים. הדבר הזה שינה את האיור הרעיוני לגמרי.
פעם, כדי לתאר רעב, קתה קולוויץ ציירה את הציור הזה:
לעומת זאת בשנות ה-80 של המאה ה-20 המאייר הנפלא פיליפ וייסבקר תיאר הרעב באופן הזה:
פעם כדי לתת ביטוי לקפיטליזם, היו עושים איור כזה:
היום מאייר כמו טופור מצייר את הקפיטליזם כך:
מוות במשפחה היה פעם נראה באיור כך:
היום מאייר בשם פולון מצייר את זה כך:
ז’אן קלוד סוארס, שמת בשנת 2013, שינה את האיור בעיתונות.
סוארס נולד בשנת 1942 במצרים למשפחה ספרדית, משם עבר לאיטליה ואחר כך לניו יורק. הוא למד ב”פראט”, לחם בוויטנאם, וכשחזר לניו יורק החל לפרסם טורי קומיקס.
בשנות ה-70 המוקדמות הוא התמנה להיות עורך אמנותי ב”ניו יורק טיימס”.
המושג “איור” או “קריקטורה” בעיתונים היומיים היה מוסד שהתגבש במשך כ-150 שנה. זה היה למעשה מעין מאמר מערכת בציור, שהביע דעה עצמאית ללא קשר למאמרים הכתובים האחרים. הגודל והמיקום היו קבועים, גם הקריקטוריסט בכל עיתון היה אותו אחד. הקוראים הכירו את המדור ואת הקריקטוריסט, את סגנונו ודעותיו, והמסרים היו פשוטים.
סוארס יזם אופי אחר של איור בעיתונות. זה היה לעמוד הדעות שנקרא Op-Ed. יש למושג הזה שני פירושים:
opposite the editorial page – מול דף העורך, או:
opinion editorial – דעת המערכת
הוא הזמין מאיירים שונים, מטובי המאיירים בעולם, לאייר בהתייחסות לרשימות כתובות.
הרעיון היה גאוני: המאייר לא היה מחויב לדעה של הכותב, רק לנושא. הוא לא הוגבל בפורמט או במיקום, והבחירה הייתה קשורה לאיכות האיור ולא למסרים, שלא תמיד היו ממש ברורים. הנה כך הגדיר זאת סוארס:
חלק מהציורים צוירו רק שעות ספרות לפני הדפסת העיתון. חלק צוירו במשך שבועות. אך כולם נבחרו בשל היכולת שלהם לעניין את הקורא מבלי לזעזע אותו. כמובן שכמה ציורים הם יותר “יפים” מאשר מעמיקים, חלק יותר חכמים מאשר חזקים – אך בכל ציור היה ניסיון למזג מסר וסגנון.
בחלק מהציורים יש רסיסי סגנון ישן – זה לא אמור להיות פרודיה. אם נראה שהמסר מועבר בצורה דומה, זה מקרי בלבד. בלי הסמלים הסטנדרטים של קריקטורות פוליטיות כמו גולגלות, דם, הדוד סאם, יונים, חמורים ופילים, האמן חייב לחפור בתת המודע שלו כדי למצוא אוצר מילים מתוחכם יותר. ולכן הרס המלחמה יהיה מתואר בצורת נוף סוריאליסטי, חופש הדיבור על ידי עט ענק שבור, והאינפלציה על ידי דרקון רעב.
כל פרק באמנות המודרנית תרם, למרות שלזרם הקונספטואלי באמנות הייתה הרבה יותר השפעה מאשר לאמנים ספציפיים. אם תתבוננו היטב תבחינו בסוריאליזם, פוטוריזם, דאדא וקוביזם. אתם כנראה תגידו שציור מסוים דומה יותר למה שברטון כתב עליו מאשר למה שצייר. הקולאז’ים נעשו בסגנון בראק וקווי האופק הם לא מאגריט.
הנה רשימה חלקית של המאיירים שסוארס פנה אליהם:
הולנד הוא הצעיר בין המאיירים (בן גילו של סוארס), ולמרות שכבר אז פרסם איורים נפלאים בפלייבוי, הוא היה המאייר הפחות ידוע מכל הרשימה המכובדת, ואפשר להגיד שסוארס “גילה” אותו. השניים הפכו חברים קרובים והולנד היה המאייר הכי פעיל בעמודי ה- Op-Ed.
הנה כמה עבודות שלו:
האיור הזה נקרא מיניאפוליס. הוא פורסם ב-10.11.1976 והוא מעניין במיוחד:
על פי הוראת המועצה המקומית של בית הספר כשלושה תריסרים של הספר “בית מטבחיים 5” הועלו באש השבוע זה בדרייק, N.D,. בעקבות תלונה של תלמידת השנה השנייה בתיכון, כינסה המועצה ישיבה מיוחדת ביום שלישי והסכימה עם הנערה שספרו של קורט ונגוט הוא חילול הקודש. חלק מהנציגים במפגש התייחסו לתיאורי ההפצצה על דרזדן שמופיעים בספר ותיארו אותם כ”כלי השטן”.
הלוקרים של הסטודנטים נבדקו כדי להבטיח שאף אחד לא מפר את הוראת המועצה להחזיר את כל עותקי הספר.
האיור הבא הוא משנת 1973:
הנה הסבר קצר:
“אנשים שמדברים על שינוי החוקים המתייחסים אלינו, חוקים שנחקקו על ידי המדינות העשירות, לא יודעים על מה הם מדברים. הם שוכחים שאנחנו יכולים פשוט לסגור את הבארות ולחיות על חלב עיזים, כפי שעשינו במשך מאות שנים. אבל העולם המתועש ימות ללא נפט…”
– מוחמד רזא פהלווי, השאה האיראני
האיור הזה מדבר על אדים רעילים מבית חרושת כימי:
והנה איור מקסים (גם הולנד, כמו מאיירים רבים, אוהב לצייר חתולים). זאת דוגמה נהדרת לחופש הרב שהיה למאיירים. האיור הזה צויר עבור רשימה שהסבירה על בעיה אקולוגית שיוצרים שפמנונים שמצליחים להגיע לחוף ולהזדקף, ומכיוון שבאנגלית שפמנון הוא catfish, הולנד בחר לאייר את זה כך:
והנה איור שלו שקשור לישראל:
הוא התייחס לטקסט הזה:
“ישראל היא כמו אדם שמנסה לשמור על איזון בעודו עומד על רגל אחת. הרגל השנייה תהיה מוכרחה לרדת במהרה, כי ישראל לא יכולה להישאר במצב של ניידות כל הזמן.”
– אשרף ג’ורבל, שגריר מצרים בוושינגטון, נובמבר 1973
מישהו כתב ש”כמו שג’קסון פולוק שינה את האמנות האמריקאית, כך שינה הולנד את האיור.” אני די מקבל את הטענה הזאת.
בתקופת ווטרגייט המאיירים חגגו. הנה כמה עבודות שהתייחסו לפרשה הזאת:
בינתיים טכנולוגיית הדפוס השתכללה, הצבע נכנס לעיתונות היומית, סוארס מת, והיום המנהל האמנותי של הניו יורק טיימס מאוהב בעיצוב, ולפעמים העיצובים של העמודים הם ממש מטורפים:
אלא שבניגוד למה שלפעמים נדמה, חלק מהמעצבים דווקא מזיקים לאיור. מאז מותו של סוארס, רף התחכום בעימוד של ה-Op-Ed עלה, אבל רמת האיור ירדה.
דווקא בעידן טראמפ סבורים העורכים שהאיש כנראה כל כך מגוחך שעדיף להראות אותו בצילומים. הנה איור שמדבר על האדמיניסטרציה של טראמפ:
אגב סוארס, הנהו כאן באיור נפלא שעשה חברו בראד הולנד:
סוארס עצמו היה מאייר מחונן ותרם גם הוא, די בצניעות, לעמודים האלה:
הוא ידע להשתמש בתבונה ברדי מייד.
ארשה לעצמי לסיים בהצהרה לא צנועה והיא שבשנות ה-70, בן דודי אריק קרמן ואני היינו הראשונים שהבאנו את סוג האיור הזה לעיתונות בארץ.
הנה כמה דוגמאות:
לא יודעת למה האתר זיהה אותי כ”משתמש אנונימי”. לתשומת לבך – תומר.
נוניק
ממש מעניין. מרתק. מאד אהבתי את עמודי הניו יורק טיימס. לולא אתה לא הייתי יודעת שעושים בכלל דברים כאלה. איזה יופי
תודה רבה! חתיכת שיעור בסגנונות איור והבדלים בין איור שמספר סיפור לבין איור של קונספט.מאיר עיניים ממש.
מצא חן בעיני אנדרה פרנסואה במיוחד. קשה להחליט אם היד שולטת בראש של האיש שלו או להיפך.
באמת עיצוב עמודים חדשני ומשוגע בניו יורק טיימס. נראה שהעיצוב של עמודים בעיתונות עכשיו הרבה יותר שמרני ממה שהיה מקובל לפני כמה עשרות שנים. ומסתבר שלא רק ב1933 שרפו ספרים, ולא רק בגרמניה.