ספרי תמונות בפרט וספרים לילדים בכלל

לא הצלחתי למצוא מאמר רציני על איור בספר ילדים שלא מדבר על ילדים. מה ילדים אוהבים, מה צריך לתת להם וכדומה…

איור לספרי ילדים מאופיין מאוד בכך שבכל מחקר וביקורת הוא נבחן גם בהיבט של קהל המטרה, כלומר התאמתו לילדים. מהטעם הזה ברור למה אין לכלול איור כזה במסגרת המושג "אמנות".

אם למושג "קלאסיקה", בספרות המיועדת למבוגרים, אין קשר ישיר עם הצלחה או פופולאריות, הרי שבספרי ילדים "קלאסיקה" היא תמיד מה שילדים אוהבים במשך כך וכך שנים. מכירים דוגמה של ספר ילדים כמו טריסטראם שנדי, כלומר ספר שללא ספק נחשב לקלאסיקה אבל כמעט אין קוראים אותו או אפילו מכירים אותו?

הרשומה הזאת עוסקת במה שקיבל כבר את השם "ספר תמונות" אבל מוכר יותר בשם האנגלי Picture Books. מדובר בספרים שבהם האיורים מובילים את העלילה, או כמו ברוב המקרים של פיקצ'ר בוקס – האיורים והטקסט ביחד מובילים את העלילה. כלומר ספר שלא יובן אם רק יקראו את הטקסט שלו בלי לראות את האיורים.

בדרך כלל נהוג לציין את הספר הזה של רנדולף קלדקוט כאחד המודלים הראשונים לסוגה הזאת:

הספר שנקרא בעברית ארץ יצורי הפרא נחשב לפיקצ'ר בוק המאפיין ואולי הידוע ביותר:

לא תמיד מי שכותב פיקצ'ר בוק גם מצייר אותו, אבל בספרים כאלה זה בהחלט קורה הרבה יותר מאשר בספרים אחרים.

ידידנו אורי שולביץ, מאייר שמגדיר עצמו ישראלי אבל חי ויוצר שנים רבות בארצות הברית, מתמחה בספרים כאלה.

בשנת 1985 הוא כתב ספר הדרכה:

מעט ספרים כאלה יצאו לאור, ואני מכיר מאיירים רבים שנחרדים מעצם הרעיון להוציא ספר כזה. כלומר ללמד כתיבה ואיור בספר, טוב או מעמיק ככל שיהיה. הנה כמה משפטים מההקדמה שכתב אורי בספר:

כדי ליצור ספר תמונות או ספר סיפורים שיהיה טוב, יש להבין את ההבדל ביניהם.. ספר סיפורים מספר סיפור באמצעות מילים. ולמרות שהתמונות שבו מדגישות את הנאמר, אפשר להבין את הסיפור גם בלעדיהם. התמונות הן כלי עזר, מפני שהמילים עצמן מכילות דימויים.

בניגוד לזה, ספר תמונות אמיתי מספר סיפור רק או בעיקר בעזרת תמונות. אם יש שימוש במילים, כאן הן משמשות ככלי עזר. ספר תמונות אומר במילים רק מה שתמונות לא יכולות להראות (חוץ מכמה מקרים נדירים…). אי אפשר להקריא אותו ברדיו כך שיובן לגמרי. בספר תמונות, התמונות מרחיבות, מבהירות משלימות או באות במקום המילים. גם התמונות וגם המילים "נקראות". באופן טבעי גישה כזו מצמצת מאוד את השימוש במילים – ולפעמים אין שימוש במילים בכלל.

חשוב להוסיף כי למרות החלוקה הדידקטית הזאת יש בספרים לילדים רצף של אקספוזיציה, החל מספר ללא איורים (נדיר) וכלה בספר שיש בו רק איורים, וביניהם כל האפשרויות של הצגת הסיפור באמצעות שני המרכיבים.

מי שמקדיש זמן רב למחקר של הז'אנר הזה שנקרא פיקצ'ר בוקס הוא מאייר אנגלי בשם מרטין סולסברי.

סולסברי פרסם כמה ספרים שעוסקים בז'אנר הזה. אחד מהם הוא הספר הזה, שראה אור ב-2015:

בספר הזה הוא סוקר ספרים רבים. אציג כאן כמה מתוכם, שנחשבים לקלאסיקה בז'אנר הזה. הראשון הוא בתחתית התיק מאת בנז'מן רבייה:

רבייה הוא דמות מפתח בהתפתחות הפיקצר בוקס. הוא נולד ב 1864 בצרפת והיה חלוץ בשילוב איורים וטקסט, וכן בסרטים מצוירים לילדים (עוד לפני וולט דיסני). בספרים הראשונים שלו היו בני אדם, אבל מאוחר יותר הוא נחשב למאייר של חיות והכניס לתרבות הצרפתית 2 דמויות: הפרה הצוחקת (לה וואש קי רי, שפרסמה את הגבינה המפורסמת), והברווז גֶדֶאוֹן.

רבייה השפיע על ארז'ה שיצר את טנטן.

ב-2012 יצר הקולנוען מארק פיי סרט קולנוע על חייו של רבייה בשם האיש שהצחיק את החיות, ובו הוא מספר איך רבייה, בן המעמד הנמוך, עבד כמפקח לילה בשווקים של פריז במקביל לעבודתו כמאייר וסבל מהתמוטטות עצבים בגלל העומס הרב.

הספר הבא הוא משנת 1925:

גלידה שכתב סמואיל מארשק ואייר ולדימיר לבדב.

מדובר בשיתוף פעולה פורה ונפלא בין שני ענקי ספרי הילדים של רוסיה. הם יצרו ביחד ספרים רבים, שהשפיעו על כל היוצרים לילדים ברוסיה.

מארשק, שלמד בסנקט פטרבורג ובלונדון, היה לאחר המהפכה ראש מדור ספרות הילדים בבית ההוצאה הממשלתי. לבדב נולד בסנקט פטרבורג ולמד בעיקר באופן פרטי.

ספרים ידועים נוספים של השניים, מלבד גלידה, הם הקרקס והספר של הצבעים הרבים.

הנה כמה סריקות מגלידה:

הספר הבא הוא חוות ברי, שכתב וצייר טום ג'נטלמן בשנת 1945.

טום ג'נטלמן היה אמן סקוטי שהיום מוכר בעיקר כאביו של דייוויד ג'נטלמן.

טום גדל והתחנך בסקוטלנד, עסק בעיצוב גראפי וחלם להיות צייר. הוא לא היה מאייר גדול, וזה הספר היחיד שהוא כתב ואייר. הוצאת טרנסאטלנטיק ארטס הייתה חלוצה בשימוש בליתוגרפיה, וג'נטלמן עבד באופן ישיר על הלוחות.

זהו סיפורו של קולין, ילד קטן שנשלח לחופשה באי קטן בסקוטלנד. הסיפור מבוסס על החינוך הסקוטי שקיבל ג'נטלמן בילדותו.

הנה כמה עמודים מהספר:

וזה הספר הבא, חיות למכירה:

הכותב והמאייר הוא ברונו מונארי. מדובר ביוצר מרתק ורב תחומי. שמו של מונארי לא היה מוכר לי עד שראיתי את ספרי הילדים שלו.

מונארי נולד במילאנו ב-1907 ועסק כמעט בכל תחום שקשור באמנות ובעיצוב. הוא יזם והקים תנועות לקידום אמנות מודרנית, והיה מיודד עם לואי אראגון ואנדרה ברטון.

מונארי עיצב כמעט כל דבר, כולל צעצועים, ולספרי הילדים הגיע מאוחר. באיורים שלו הוא השתמש הרבה בסכין.

נראה לי שבקרוב אעלה רשומה עליו ועל יצירתו.

הנה כמה איורים מהספר הנ"ל:

את הספר הבא או את גרורותיו אתם מכירים:

זהו הספר על מומין מימבל ומאי הקטנה, שכתבה ואיירה טובה יאנסון.

יאנסון נולדה ב-1914 להורים יצירתיים. אמה הייתה מעצבת גראפית ומאיירת, ואביה היה פסל. היא למדה אמנות בשטוקהולם ובבוזאר בפריז. לפני שהתפרסמה כסופרת ומאיירת לילדים הייתה קריקטוריסטית וסאטיריקנית. הספר הזה היה ראשון מבין חמישה פיקצ'ר בוקס על המומינים. בספר הזה נוסע מומינטרול למסע בין יערות כדי להביא חלב למומינאבא.

הנה שלוש כפולות מתוך הספר הזה:

הספר האחרון שאביא כאן , המפלצת הבוכה  שיצא לאור לראשונה ב-1996, נכתב על ידי ולרי דר, ואייר אותו וולף ארלברוך, שהוא ללא ספק מגדולי המאיירים של זמננו.

הספר פותח במשפט: "הייתה פעם אישה כל כך רעה שהיא חלמה שהיא אוכלת ילד".

ארלברוך מוכר היטב גם בארץ. הוא שייך למאיירים שלא מכירים במושג "איור לילדים" או "ספרות ילדים". גישתו היא: "תנו לספרים שלי למצוא את הקהל שלהם". אבל הוא מסווג כמובן כמאייר ספרי ילדים, וב-2006 הוא קיבל את פרס אנדרסן היוקרתי (צריך לזכור שיש הבדל בין "פרס אנדרסן" ל"עיטור אנדרסן". פרס אנדרסן ניתן רק לבודדים, ואילו עיטור אנדרסן מחולק בנדיבות, וגם בארץ יש רבים, ביניהם אני, שקיבלו אותו).

ארלברוך משתמש בכל טכניקה וסגנון שישרתו את האמירה שלו. בספר הזה תוכלו למצוא צבעי מים, צבעי עפרונות וקולאז' שארלברוך אוהב במיוחד.

כותבת הספר היא ולרי דר, צרפתיה שנולדה ב-1958 וכתבה עד היום כעשרים ספרים לילדים.

הנה כמה איורים מתוך הספר: