נולדו לכתוב – ספר נפלא שטרם ראה אור

על כל ספר בינוני שיוצא לאור בארץ, יש לפחות ספר אחד מצוין שלא יוצא לאור.

הפעם אציג בפניכם ספר כזה. הנה העטיפה הזמנית שלו:

אני לא בטוח שכולם יסכימו איתי, אבל אחרי שישים שנה שאני עובד עם הוצאות ספרים, והכרתי מו"לים רבים, אני מרשה לעצמי לספר שפעם מו"ל ממוצע היה כזה:

ואילו היום דמותו של המו"ל הממוצע היא בערך כזאת:

ובהרחבה: פעם כשספר נחשב בעיני המו"ל כספר טוב, זה הביא כמעט תמיד להוצאתו לאור.

היום יושבים בהוצאות הספרים אנשי מקצוע שמקבלים משכורת כדי לקבוע אם לספר שהגישו להם יש סיכוי להצליח, או יותר נכון להימכר.

כל מי שהתעשר מכך שהצליח למכור משהו, ינסה להוכיח לכם שהוא ידע לנבא מה יצליח. אבל אם תשאלו את ההיסטוריה, שגם היא מתעתעת לפעמים, תקבלו תשובה אחרת.

הספר שאציג הפעם נמצא אצלי בארכיון הספרים כבר חמש או שש שנים, כעותק מודפס ברמה של טיוטה.

בכל פעם שאני מעיין בו אני מצטער שהוא לא מגיע לרבים.

מי שכתב אותו הוא חברי מיכאל דק.

שחלקכם אולי זוכרים אותו ככה, כשהיה מופיע בקביעות בזהו זה:

הסקרנות, תכונה שמיכאל ספוג בה, הביאה אותו לחפש בכתביהם של סופרים ומשוררים עדות כתובה להתחלת דרכם כיוצרים.

הנה כמה משפטים מההקדמה:

בכל שיחה שלי עם מיכאל, אני לומד שהוא מצא עוד פרטים על סופרים שלא נכללו בספר, ומיכאל, כמו שאני מכיר אותו, ימשיך לחפש עד שהספר יגיע לכריכיה.

הבחירה שלי בפרטים שאביא, נעשתה על פי טעמי וברקע הרצון לא לקלקל לכם את הקריאה כשהספר יצא לאור.

כאחד מגדולי המעריצים של רוברט לואי סטיבנסון, אני לא חושב ש"אי המטמון" הוא היצירה החשובה שלו, ואני שמח לגלות שסטיבנסון עצמו גם חשב ככה. הנה קטע שמביא מיכאל:

ומכאן לקיפלינג.

מי שגדל, כמוני, על Just So Stories, ואפילו איירתי חלק מהספרים הנפלאים האלה, זוכר שקיפלינג גם אייר את האיור הזה, זה האיור שאני הכי אוהב בעולם:

קשה לפעמים לעכל את קיפלינג שנחשב ל "משורר האימפריה".

מסתבר שכמו מארק טוויין, שהפך להיות חבר קרוב שלו כשהתגורר בלונדון, גם קיפלינג ביקר בארץ ישראל וגם הוא כתב עליה מתוך התנשאות.

הנה כך מיכאל:

עוד ספר אחד שכנראה לא יראה אור, הוא הספר שמיכאל ואני מדמיינים שנכתוב על סופרים שביקרו בפלסטינה/ארץ הקודש/ארץ ישראל/ישראל. קיפלינג היה אמור להיות אחד הגיבורים בספר.

רבים מכירים כמובן את אריק ארתור בְּלֶיר שידוע יותר בשם ג'ורג' אורוול, אוהבים אותו בגלל חוות החיות ומתאהבים בו בגלל לירות בפיל.

על הילדות של אורוול נכתב כך אצל מיכאל:

וכך מסיים מיכאל את הרשימה על אורוול:

מישהו פעם אמר על אורוול: "הוא לא מסוגל למחוט את אפו בלי לכעוס ולהתריע על מצב הפועלים בבית החרושת לממחטות".

אם למיכאל יש קשיים בדרך להוציא לאור את הספר, הוא יכול לשאוב נחמה ואולי אפילו עידוד מסמואל קלמנס, שקרא לעצמו מארק טוויין.

היה זה ארנסט המינגווי שקבע כי כל הספרות האמריקאית המודרנית הגיעה מספר אחד: הקלברי פין.

הזכרתי כבר שבין מארק טוויין ורודיארד קיפלינג שררה ידידות. אז זה מה שאמר פעם מארק טוויין: "קיפלינג הוא איש נפלא וגם אני כזה. שנינו מכסים את כל הידע: הוא יודע כל מה שצריך לדעת ואני יודע את כל היתר".

אריך קסטנר זוכה אצל מיכאל דק ליחס מיוחד. צריך לזכור שלא רק שמיכאל תרגם את כל ספרי הנוער שלו, אלא כשהיה ילד (מיכאל, לא קסטנר), זכה ממנו לקבל חתימה על אמיל בעברית!

הנה כמה משפטים על אריך קסטנר ששמו האמצעי, אם אתם לא יודעים, היה אמיל:

בקטע על איין ראנד, הכוהנת הגדולה של האינדיבידואליזם ואם תרצו גם הקפיטליזם האמריקאי, מזכיר לנו מיכאל שמדובר ביהודיה מסנקט פטרבורג, בת להורים יהודים (זינובי זאכארוביץ' ואנה רוזנבאום).

כך מסיים מיכאל את הרשימה עליה:

הופתעתי לטובה כשקראתי מה חושב תומס מאן על בית הספר:

גם תומס מאן ביקר בארץ. לדבריו הוא נסע כדי לראות מה קרה פה מאז יוסף ואחיו.

אם להאמין למיכאל, קל מאוד לדעת מה היה השיר הראשון שכתב לב טולסטוי.

וילהלם בוש, האבא של מקס ומוריץ, כתב רשימה אוטוביוגרפית שמסתיימת כך:

לעומתו, ג'ורג' ברנרד שו לועג ממש לרעיון שמאחורי כתיבת אוטוביוגרפיה:

אוסקר ויילד אמר על שו: "אין לו אויבים ואף אחד מהחברים שלו לא אוהב אותו". וג'.ק. צ'סטרטון אמר: "כל הרעיונות של שו הם תוצאה של מוח מעוות, אבל לפחות יש שם מוח".

ש.י. עגנון יודע להצביע בדיוק מה היה הדבר הראשון שכתב:

גם אגתה כריסטי, הצעירה מעגנון בשלוש שנים, יודעת בדיוק מה היה השיר הראשון שכתבה:

את הרשימה על היינריך היינה פותח מיכאל בציטטה נפלאה:

והנה על פי היינה כך הוא התחיל לכתוב:

בהזדמנות אביא עוד קטעים מהספר הזה שאני אוהב.

והקטע האחרון להפעם הוא על קארל צ'אפק, מתוך השער השלישי של הספר שעוסק בכתיבה ובקריאה של אוטוביוגרפיות:

*********

ולסיום הסיפור על איך מיכאל ואני נהיינו חברים.

לפני שנים רבות, כשמיכאל דק תרגם מחדש את "אמיל והבלשים" היה בירושלים יום עיון על קסטנר, שבו נתבקשתי לדבר. לא ידעתי שבקהל ישב מיכאל דק יחד עם אמו.

שיבחתי את התרגום החדש ואז (זה התברר לי אחר כך) אימא של מיכאל אמרה לו (במבטא הונגרי) "מי זה האיש הזה? הוא איש טוב. הוא צריך להיות במשפחה שלנו."

ומיכאל, קצת כמו אריך קסטנר, אהב מאוד את אמו והיה קשוב לעצותיה.

ואם מבקשים במשפחה החדשה את חתימתי, אני חותם בראשי תיבות:  ד.ק.