עבור האמריקאים, רוב המלחמות מאז מלחמת האזרחים היו “מלחמות לוקסוס”. הן התרחשו רחוק. נכון, חיילים שלהם נהרגו, ובבית היה אפשר להתווכח על נחיצותן של המלחמות. אבל היה אפשר גם להתבשם מה”הווי”, שמרחוק היה לו ניחוח של נוסטלגיה.
נוסטלגיה נוצרת לפעמים על ידי המרחק ולאו דווקא על ידי הזמן. מה שעשו כמה מסרטי הקולנוע למלחמת וייטנאם עשה הקריקטוריסט ביל מולדין למלחמת העולם השנייה.
הוא קירב את החזית לבית האמריקאי, כשהוא מוותר על הזוועות אבל בלי לצנזר את הקשיים.
אבל, וזה העיקר, הקריקטורות האלה לא נועדו מלכתחילה להגיע הביתה. ביל מולדין פרסם אותן בעיתון כוכבים ופסים, עיתון החיילים האמריקאים שהופץ באירופה.
ולפני שאתאר לכם את דמותו, הנה כמה קריקטורות שלו:
^”הלוואי שמישהו היה אומר לי שיש סנטה קלאוס.”
^”ברור שיש מהפכה בגרמניה. תתכופף שלא יפגע בך איזה כדור תועה.”
^”אל תבהיל אותו, ג’ו. זה כמעט מלא.”
^”למה לעזאזל לא יכולת להיוולד בתור אישה יפהפייה?”
ביל מולדין נולד בשנת 1921 בניו מקסיקו, למשפחה בעלת מסורת צבאית. הוא למד באקדמיה לאמנות בשיקאגו. הוא הכיר את העיתונאי ויל לאנג ג’וניור, שלימים ניהל את לייף מגזין, והוא הכניס אותו לעולם העיתונות. בגיל 18 גויס לצבא וב-1940הפך להיות קריקטוריסט צבאי.
ואז הוא יצר את שתי הדמויות שהביאו לו תהילת עולם: וילי וג’ו, זוג חיילים אמריקאים טיפוסיים (או נכון יותר לומר שהפכו “טיפוסיים” בזכותו).
בשלב מסוים, כשההצלחה שלו כבר הייתה מוכחת, מולדין הסתובב בחזית וחיפש השראה ורעיונות. הוא אפילו קיבל ג’יפ משלו.
את העיתון כוכבים ופסים של הצבא האמריקאי, שהחל לצאת לאור כבר במלחמת האזרחים, קראו רוב החיילים האמריקאים, גם באירופה וגם במזרח הרחוק.
העיתון הזה היה מדגרה לעיתונאים, קריקטוריסטים וצלמים רבים. אחד מהם הוא של סילברסטיין, שאותו אנחנו מכירים בעיקר בגלל העץ הנדיב.
חלק מהמפקדים לא אהבו את הציורים של מולדין. מה שאפיין את וילי וג’ו היו הפנים הלא מגולחות, וזה בדיוק מה שהרגיז את הגנרל ג’ורג’ פטון. הוא כינה את מולדין “אנרכיסט לא פטריוטי” ואיים להשליך אותו לכלא ולסגור את כוכבים ופסים.
אבל אייזנהאור, שהיה אז ראש המטות המשולבים, אמר: “הנח לו. הקריקטורות האלה עוזרות לחיילים לפרוק את התסכול, ולנו אסור להתערב.” מישהו ציין שזה היה אחד הקרבות הבודדים שבהם פטון הובס.
ב-1989, שנים רבות לאחר המלחמה, אמר מולדין (אז בן 68): “תמיד הערצתי את פאטון, כמובן, הממזר הטיפש הזה היה מטורף. הוא חשב שהוא חי בימי הביניים. מבחינתו החיילים היו האריסים שלו. אני לא אהבתי את הגישה הזאת. אבל בהחלט כיבדתי את התיאוריות והטכניקות שבעזרתן הוציא את החיילים מהשוחות.”
והנה עוד כמה קריקטורות מהסדרה Up Front:
^“הגרמנים לא מלווים אותך כל כך טוב עם ה”לילי מרלן” שלך? נראה לך שאולי קרה משהו לטנור שלהם?”
^“מי הפיץ את השמועה שאני משחק פוקר עם אחות יפהפייה?”
^“… ארצ’יבלד שוב נשק לה והניח את ראשה ברכות על הכרית. היא הביטה בו בעיניים כמעט עצומות – נרעדת כולה – אל תשכחו לקנות את העותק השבועי הבא בחנות העיתונים שלכם.”
^“אני לא יכול לרדת יותר נמוך, וילי. הכפתורים מפריעים לי.”
^“אני מחפש ביצי צבים, טירוניצ’יק.”
שטויות! מחלקה S-2 דיווחו שהשתיקו את המרגמה כבר לפני שעות. תפסיק לנענע את האצבעות שלך מולי.
מולדין זכה פעמיים בפרס פוליצר. בפעם הראשונה בשנת 1945 על Up Front. ובפעם השנייה בשנת 1959, כשעבד בעיתון של סנט לואיס. הפרס ניתן על הקריקטורה הזאת, שבה הוא צייר את זוכה פרס הנובל בוריס פסטרנק:
^“אני זכיתי בפרס נובל. על מה אתה נענשת?”
ועכשיו משהו אישי. את הקריקטורה הזאת הכרתי והערצתי כילד:
אני זוכר איך כבר בתור ילד ניסיתי לצייר את הקפלים בבגדים כמו שהם מצוירים בעוצמה כזאת בקריקטורות של מולדין.
רק לאחרונה התברר לי שכאשר מולדין הגיע ל”כוכבים ופסים” בתור נער בן 19, הציורים שלו היו די בוסריים. ושם הוא פגש בקריקטוריסט וצייר קומיקס בכיר יותר בשם אד ובל.
לפי מה שובל מספר, הוא היה זה שלימד את מולדין לעבוד במכחול: “הוא הסתכל עלי שעה שלמה איך אני מצייר במכחול,” סיפר ובל, “ואז התחיל לצייר את הקפלים שלו בלי ששינה את הסגנון שלי. ואתם יודעים מה? הוא אפילו לא אמר לי תודה”.
הנה איור מלחמתי של ובל, שבו אפשר לראות את השימוש במכחול (בעיקר בקפלים).
ובל היה בעיקר מאייר, ואחרי המלחמה הוא נשלח לגרמניה לצייר את משפטי נירנברג, במקום צילומים, שלא הותרו בבתי המשפט.
אז היום אני יודע שכנראה כשאני מצייר קפלים אני לא חייב את זה למולדין אלא לוובל.
אגב, ובל היה דמות מעניינת, בין השאר מכיוון שהיה אלוף בסיף.
אבל זה כבר לרשומה אחרת.
כשוובל אמר שמולדין לא שינה את הסגנון והטכניקה שלו, הוא התכוון לציורים של וילי וג’ו. הנה עוד כמה מהם:
^“אני האיש חשוב בגל השלישי. כולם נתנו לי לשמור להם על הסיגריות בכיס שלי.”
^“זאת בטח מטרה ממש קשה. הזקן אומר שלנו יהיה את הכבוד לשחרר אותה.”
^“אתה תתגבר על זה, ג’ו. פעם גם אני התכוונתי לכתוב ספר שיחשוף את הצבא אחרי המלחמה.”
אבל אחרי המלחמה, כשמולדין הפך לקריקטוריסט פוליטי, הוא שינה את הטכניקה ואפשר להגיד שגם את הסגנון.
הנה איורים שלו מהתקופה שאחרי המלחמה:
הפופולאריות שלו הייתה כל כך גדולה, שקריקטוריסטים אחרים ציירו קריקטורות שהיו מחווה לציורי ה-Up Front שלו.
גם בקריירה שלו אחרי המלחמה, מולדין היה סיפור הצלחה. כולם זכרו את הצעיר בעל פני הילד, שאצל האמריקאים נחשב לגיבור מלחמה (למרות שהדרגה שלו הייתה סמל. אצלנו הוא היה בטח אלוף משנה).
הנה צילום של מולדין בגיל מבוגר יותר:
עדיין עם בייבי פייס.
בשנת 1956, כשהיה בן 35, הוא ניסה לרוץ לקונגרס, אבל לא נבחר. הנה מה שאמר אז:
“נכנסתי לעניין הזה כל כולי למשך שבעה או שמונה חודשים. מצאתי את עצמי משוטט באזורים הכפריים, ושם הרקע שלי היה לי למכשול. איכר יודע לזהות איכר. אז כשדיברתי על הבעיות שלהם הייתי מועמד רציני מבחינתם. אבל כששאלו אותי על מדיניות חוץ או מדיניות פנים, הייתי יותר מדי שמאלני לטעמם. ואמנם אני דמוקרטי בסגנון טרומן ולא מאוד שמאלני, אבל בשביל האיכרים הייתי שמאלני מדי.”
זאת אחת הקריקטורות שלו שכל אמריקאי זוכר:
הוא צייר את זה כשקנדי נרצח, וזה הפך לאייקון באמריקה, ממש כמו הקריקטורה הזאת של דוש על בן גוריון:
הטיים מגזין הקדיש לו כמה שערים, ובעיקר לווילי וג’ו.
לפחות שני סרטים נעשו בשנות ה-50 על פי וילי וג’ו. האחד – UP Front והשני – Back at the Front. בשני המקרים התנער מולדין מההפקות ואפילו סירב לקבל תשלום על חלקו בסרטים. הוא עצמו שיחק בשני סרטים אחרים – The Red Badge of Courage ו- Teresa, ובשניהם הוא שיחק את עצמו.
סופו של מולדין היה די עצוב. הוא חלה באלצהיימר ובשנותיו האחרונות היה מאושפז במוסד. המוני מבקרים באו לקרוא באוזניו אלפי מכתבי תודה נרגשים שכתבו לו ותיקי מלחמת העולם השנייה. בין האורחים שקראו באוזניו היו ידוענים כמו ג’רי לואיס למשל. המבקרים לא ידעו אם מולדין, שעד סוף חייו היו לו פני ילד, הבין את מה שקראו. הוא נקבר בשנת 2003 בבית הקברות הצבאי ארלינגטון.
הספר הזה היה רב מכר ענק:
ואל תשכחו שפרט לקריקטורות יש בו גם טקסט מצוין של מולדין.
בשנת 2010, שבע שנים לאחר מותו, הוציא הדואר האמריקאי בול שלו עם שני הגיבורים שצייר. מחווה מאוד לא רגילה לקריקטוריסט.
והנה סרטון שלו מדבר מול קהל.
יפה מאוד. הכרתי אותו ואת הקריקטורות אבל לא מספיק טוב…
אגב תרגמת בטעות מקלע (או “מכונת יריה”) למרגמה.
זה היה מרתק,תודה דני.
אחרי ה11/9 יצא איזה עיבוד תמונה ממוחשב שראיתי, שראו בו את פסל החירות מכסה עיניים ובוכה.ליידי ליברטי בוכה.כשראיתי את לינקולן בוכה אחרי רצח קנדי, הבנתי שזה בעצם אותו רעיון.אייקונים כנראה תמיד נגנבים ממישהו.אז מולדין גנב מוובל, ואיזה ילד עם עכבר ומקלדת גנב ממולדין.
גם השפה של החיילים עילגת בכוונה. וכל המלחמות מיותרות בעיני החיילים.
תודה רבה!
מעניין מה יש בקריקטורות שלו שמעורר תחושה נוסטלגית לתקופה שבכלל לא הכרתי אישית.