המהפכה ביער עד – אביגדור המאירי

את הרשומה הזאת אני מקדיש לספר ילדים שראה אור בארץ בשנת 1950 – המהפכה ביער עד,

ספר שכתב אביגדור המאירי, אחד מגיבורי התרבות שלי.

את חכמת הבהמות שלו רבים מכירים.

זהו ללא ספק חלוץ ספרי הנונסנס העברי לילדים. הוא יצא בשנת 1933. מי שזוכר, המאירי שם את הדברים בספר בפיו של "יקטן תכשיט".

את הספר מהפכה ביער עד הוא כתב 17 שנה מאוחר יותר, וכך נכתב בפתיחה:

בעיני זה אחד הספרים הכי מעניינים שנכתבו לילדים בשפה העברית. אמרתי "מעניינים" ולא "טובים" ואנסה להסביר כאן למה הכוונה.

הספר הזה נכתב בתקופת מלחמת השחרור ואולי קצת אחריה, וכמובן כמה שנים לאחר מלחמת העולם השנייה.

והוא נפתח כך:

בערך באותו זמן, אולי קצת קודם, ישב אריך קסטנר עם שותפתו לרעיון, ילה לפמן, וכתב את עצרת החיות. שם החיות לוקחות אחריות על העולם ומביאות שלום בזכות חכמתן. אני אוהב בעיקר את האיורים של ולטר טרייר לספר הזה ,שהם בעיני מהטובים ביותר שלו.

גם בספר המהפכה ביער עד מדובר בחיות ובמלחמות אבל לא בבני אדם, אלא אם כן אתם רוצים לראות בזה אלגוריה.

מדובר בשרשרת של מלחמות בין הממלכה והמורדים. בכל קרב מנצח אחד הצדדים.

ולפני שאמשיך, כמה מילים על אביגדור המאירי.

הוא נולד ב-1890בהונגריה בשם פוירשטיין. כאשר היה בן 24 גויס לצבא האוסטרו-הונגרי והשתתף במלחמת העולם הראשונה. על המלחמה הזאת נכתבו שני הספרים, השיגעון הגדול ובגיהנום של מטה.

כשעלה לארץ בשנת 1921 הקים את תיאטרון הקומקום ואחר כך את תיאטרון המטאטא. בשנים אלה דעותיו היו דומות להשקפות הרוויזיוניסטים, ומאוחר יותר הוא עבר לשמאל הקיצוני.

בחרתי להביא רק כמה פרטים מחייו, כאלו שאולי יאירו במשהו את הספר "מהפכה ביער עד".

אז מה כל כך מיוחד בספר הזה?

הדבר הראשון שימשוך את תשומת לבו של הקורא הוא השילוב בין החלקים שכתובים בפרוזה לבין הקטעים שכתובים בחרוזים ברוח המקאמה (דהיינו, ללא משקל ברור). למשל:

בחרתי בקטע הזה, כי פרט לעניין החריזה יש בו משהו מהאכזריות והאלימות שמאפיינת את כל הספר. למשל:

זה אולי המקום לספר שזמן קצר לפני שהספר הזה יצא לאור בהוצאת טברסקי, יצא ב"ספרית הפועלים" הספר "מיקי מהו" של אברהם שלונסקי. שלונסקי צעיר מהמאירי בעשר שנים, וכמוהו גם הוא משוגע לחריזה, מכור למשחקי מילים, וכמוהו להוט בכל מחיר להצחיק את הילדים.

אבל אצל משורר השמאל אין שימוש באכזריות, ואילו הספר החביב של המאירי ספוג ממש בדם. נכון, דם של בעלי חיים אבל הרבה דם.

אני לא מכיר עוד ספר ילדים בעברית שיש בו כל כך הרבה דם, גוויות ופגרים. נכון, של חיות, אבל באיזו חדווה זה כתוב…

שניהם, גם המאירי וגם שלונסקי, אוהבים להמציא מילים חדשות, שמורכבות בדרך כלל מכמה מילים רגילות.

שלונסקי ממציא ספינגמל, שזה גמל שהופך לספינה, או טרופילון – פיל טרופי, וגם:

והמאירי משוגע להמציא שמות שהם חיבור של בעל חיים ואדם ידוע: הוא מספר שם על תזמורת של ציפורים שמנצח עליהם טַוָסְקָנִינִי ומנהל האולפן הוא אלכסנדר אנקור-דָה (ולמי שלא זוכר מדובר באלכסנדר קורדה, מפיק הקולנוע הנודע שהפיק למשל את "האדם השלישי").

ומיהו המשורר? תן שׂוּעַלְתֶרְמַן.

בחגיגת הניצחון לקראת סוף הספר הוא מפטם אותנו באין ספור שמות. בחרתי להביא לכם את צילום העמוד שהדגשתי בו את השמות וגם את הצירופים האחרים, כמו הקרוק-אידיליה.

במקום אחר הוא מזכיר יצירה של צִבֶּתְהוֹבֶן ולקראת הסוף, החיות שנפצעו במלחמה מגיעות לבית החולים גְמָל-חסדים, ושם הן מטופלות על ידי הפרופסורים צֹאן-דֶק, וסְמָרְמָר-קוּס. השמות האלה, כנראה אמרו משהו לקהל של שנות ה-50.

מנהלי בתי החולים היו, שימו לב, הפרופסורים דרוֹמֶדַרְווין ופֶּסְטַלוּצְבִי. ובהזדמנות אחרת הוא מספר על סוסימפוניה, צהלת הסייח בביצוע הזמר בֶּן בָּקָרוּזוֹ ועל יד הפְּסַנְטֶרֶף מנגן הוירטואוזן מר קֶנגוּרוּבינשטיין.

אני לא מכיר עוד ספר ילדים עברי עם כל כך הרבה משחקי מילים מהסוג הזה. מי שרואה, כמו ביאליק, במשחקי מילים סוג של אונס, יכול להביא את המילים האלו לבית המשפט.

פה ושם מוזכרים גם "בני אדם", שזה העלבון הגדול ביותר ביער, שכן (ציטוט): "איזו חיה פושטת את עור האדם לעשות ממנו פרווה או שטיח, או אפילו רצועה ושרוך נעליים?"

ובהקשר של בני האדם, יש אצלו גם מעופשיסטים, מטופשיסטים ורֶפֶשיסטים.

וכעת לאיורים:

זהו אחד הספרים הראשונים שאייר שמואל כץ. גם מי שמזהה מיד את האיורים של כץ, שכאן הוא עדיין רחוק מדירה להשכיר ,יתקשה לשייך לו איור כזה:

או איורים כאלה:

הנה כך הוא מצייר את יקטן-תכשיט:

מזכיר לכם מישהו?

לי הוא מזכיר את ירון זהבי.

ככה הוא צייר את "מיקימיאו":

מזל שאולפני דיסני לא הכירו את הספר, זה נראה לי מקרה הרבה יותר חמור מהברווז של דודו גבע.

יש בספר הרבה איורים של כץ בשחור לבן, ובעמוד 65 יש גם איור אחד (!) בצבע.

אף זאת תופעה מוזרה שלא מוכרת לי מאף ספר, להכניס בספר רק איור אחד בצבע.

הדמות הפילית הזאת הוא גיבור העל שהמציא המאירי, ששם קץ לכל המלחמות, ואביגדור המאירי טורח לתאר אותו באופן מפורט.

האם אנחנו הקוראים חייבים להבין מזה שמי שמסוגל להציל את העולם מעצמו או מכוחות זרים הם רק גיבורי על דמיוניים? האם תרבות גיבורי העל היא בכלל אופטימית [תמיד יש סוף טוב]

או שדווקא היא הפסימיות בהתגלמותה? ככה אני רואה את זה.

אז הנה הגרסה שלי לדמות הזאת, למרות שבדרך כלל כשיש תיאור כל כך פואטי ומפורט של דמות דמיונית, טוב יעשה המאייר אם לא יתפתה לאייר אותה.

הספר הזה יצא בהוצאת נ. טברסקי בשנת 1950, כשהייתי בן עשר. אבל אלינו, המעריצים של "חכמת הבהמות", הוא לא הגיע כשהיינו ילדים. התוודעתי אליו בגיל מבוגר, וטוב שכך, שכן גם היום, בגיל קרוב ל-80, די קשה לי לעכל אותו.

מסתבר שבשנת 1985 יצא לאור ספר מקוצר מאוד (העטיפה שבתחילת הרשומה היא של המהדורה הזאת). הספר יצא בהוצאת גורן, הוצאה שאני לא מכיר, ויש שם איורים של ליאנה בן-יצחק, ציירת ילידת רומניה שהגיעה לארץ בשנת 1961.

ולסיום, עוד ספר ילדים שכתב אביגדור המאירי: פינוקיו בארץ ישראל:

כחלק מהשמחה שהיהודים עלו לארץ ישראל, היה חשוב להביא הנה גיבורי ספרות; כמו שברקוביץ הביא את מנחם מנדל לארץ ישראל, המאירי חשב שחסר פה שקרנים והביא לארץ את פינוקיו.

הנה ככה זה מתחיל:

מה ראה אביגדור המאירי לכתוב שטות כזאת?

והדבר הזה עוטר באיורים שנעשו בחיתוכי לינול של דוד גלבוע, ונכתב שהם נעשו בעקבות וולט דיסני. אני לא בטוח שדיסני היה חותם על איור כזה:

או אפילו על כזה, שבו פינוקיו מקבל פרחים  מילדה יפהפייה לאחר שחטף אגרוף ממתאגרף תל אביבי:

חיפשתי בספרון הקטנטן הזה, שהוא היום טרף לאספנים, את ההומור הנפלא של "חכמת הבהמות" או את הכישרון התיאורי שב"שיגעון  הגדול", אך לשווא.