לצייר עבור לואיס קרול – טניאל ופרניס

טניאל ופרניס, שניהם מאיירים, שניהם קריקטוריסטים, שניהם פרסמו בפאנץ', והעיקר: שניהם איירו לספרים שכתב לואיס קרול.

האחד ידוע מאוד – סר ג'ון טניאל.

והשני ידוע פחות – הארי פרניס.

טניאל היה מבוגר מפרניס ב-34 שנים. כשהוא התחיל לפרסם בפאנץ', פרניס עדיין לא נולד, וכשהוא פרש מהפאנץ' – בשנת 1901, לאחר 51 שנים, לאחר שצייר שם 2165 קריקטורות – פרניס כבר היה שבע שנים מחוץ לעיתון.

כשפרניס הגיע לפאנץ' ב-1880, טניאל היה בשיא תהילתו. הקריקטורות שלו, שלטעמי היו חסרות דמיון ומצוירות בלי יסודות קריקטוריים של עיוות או גרוטסקה, נחשבו לשיא האמנות של הפאנץ'. הנה דוגמאות:

הוא היה ממש מלך בתחומו, והקריקטורות שלו הודפסו כשבצד השני של הדף לא הודפס דבר, מה שהזמין את הקוראים לתלוש את הדף ולתלות אותו בבית. בחלק מהקריקטורות הוא השתמש בדימויים מההיסטוריה, הספרות והמיתולוגיה, כמו באיור הזה שבו נראה ראש הממשלה, לורד גסקוין ססיל (המרקיז מסלסבורי) בדמותו של סר וולטר ראלי, פורש את האדרת שלו לרגליה של המלכה ויקטוריה:

טניאל המיוחס לא התבקש לאייר סיטואציות לחדשות או לאירועים מסוימים. חלק גדול מהקריקטורות שלו נעשו על פי רעיונות של חבריו לשולחן הפאנץ', מה שמצביע על כך שלמרות מעמדו הבכיר, האגו שלו היה נסבל, ואכן כך זוכרים אותו כל השותפים לעיתון. הנה עוד כמה קריקטורות שלו:

פרניס לעומתו היה מה שהיינו מכנים "סוס עבודה", או מאייר לכל עת. ב-14 השנים שבהן עבד בפאנץ', הוא הכין כ-2600 איורים, יותר ממה שצייר ג'ון טניאל ב-51 שנותיו בעיתון.

לטניאל היה מספיק זמן לעבד את האיורים שלו ולתת אותם לחרט סווין, מי שהפך את האיורים לגלופות, שגם לו היה זמן להעביר את זה במה שקראו "חריטה חשמלית". אבל פרניס, שלוח הזמנים שלו היה דחוס, העביר לפאנץ' מהפרלמנט איורים כאלה, לפעמים רק בקונטור, מפני שהוא וסווין לא הספיקו לעבד אותם באור וצל:

וכך נוצר מעין סגנון של "האיורים מהפרלמנט".

אבל פרניס ידע היטב לטפל גם באור וצל, כמו באיור הזה למשל:

הוא היה גם טוב בציור פורטרטים:

ובעיקר בתנועה:

שימו לב לאיור הבא, שהכותרת שלו אנשים שונים, שבימים האחרונים בחו"ל טעו לחשוב שהם הלורד רנדולף צ'רצ'יל:

אני לא רואה את טניאל מצייר משהו דומה.

פרניס היה הרבה יותר פרוע וחופשי במושגים של הפאנץ', שהקריקטוריסטים שלו בדרך כלל היו הרבה יותר עצורים ואפילו מאובנים בהשוואה לבני דורם בגרמניה ובצרפת למשל.

קשה היום לשפוט את ה"חופש" בקו של פרניס, שכן הקו עבר את הידיים של החרט, ומה שאנחנו רואים היום זה את הביצוע של סווין. אבל ברישום של פרניס אפשר לזהות הרבה יותר "שובבות" לעומת ה"מכובדות" של טניאל.

הבדל נוסף ומעניין הוא היכולת שהייתה לפרניס לעבור מסגנון לסגנון. למשל בצד הדמויות ה"מטופלות", כמו אלה:

היו לו איורים שבהם רק הדמות המרכזית הייתה מבוצעת באור וצל, והשאר רק בקו:

ולפעמים אפילו בקו פרוע, שנעשה כאילו תוך כדי רכיבה על סוס:

או שרבוטים כאלה:

וכשרצה להראות את ה"פוג" האנגלי, צייר משהו כזה:

או גם טיפול כזה שממש הקדים את זמנו:

אני משער שאיורים כאלה בשנות ה-80 של המאה ה-19 בפאנץ' השמרני העלו חיוך של מבוכה אצל חבריו של פרניס, ובעיקר אצל טניאל, שבערך אז קיבל את התואר "סר" (תואר סר לקריקטוריסט! אתם מבינים? ויקטוריה לא העניקה תואר כזה אפילו לאדוארד ליר, שהיה המורה שלה).

וכאן אני מגיע למפגש הווירטואלי של השניים, ששמו לואיס קרול.

האיש המוזר הזה, האיש הגבוה והמגמגם שזכה לשם עולם עם צל של חשד בפדופיליה, די התאכזר לשני המאיירים שלו.

תארו לעצמכם מה קורה למישהו כמו קרול, שמצייר כמעט מילדות, שכל האחיות שלו חושבות שהוא צייר נפלא, והוא מכין איורים ל"אליס", ואז דמויות חשובות כמו ג'ון רסקין וצ'רלס קינגסלי אומרים לו בעדינות וויקטוריאנית: "אתה לא מאייר, דודג'סון". ואז טום טיילור מכיר לו את ג'ון טניאל, דמות נערצת, וטניאל מתלבט ורק אחרי כמה חודשים מסכים בטובו לאייר את הטקסט, שכבר מהתחלה לא נראה לו ממש חשוב.

ותזכרו גם שאליס של טניאל לא מבוססת על אליס לידל האמיתית:

אלא על צילום של הילדה הזאת, מרי הילטון בדקוֹק שמה:

אם להאמין להארי פרניס, אותו פגש קרול רק 18 שנים מאוחר יותר, מכל 92 האיורים שטניאל עשה לו לשתי האליסות, הוא, קרול (נשמה טובה), אהב רק איור אחד, שזה האיור הזה, שבו אפילו לא רואים את הפרצוף של אליס:

עוד לא קראתי מאמר מעניין שמנסה לענות על השאלה: "אם קרול שנא כל כך את טניאל ואת איוריו לאליס בארץ הפלאות, למה הוא שכר אותו שוב לאייר את אליס בארץ המראה?

נראה שטניאל ניסה להתחמק כאשר קרול ביקש ממנו לאייר את "בארץ המראה" ואז פנה קרול למאייר אחר, ג'וזף נואל פאטון.

נסו לתאר את אליס בארץ המראה עם איורים כאלה:

אם ההומור של טניאל היה נוקשה ואקדמאי, את ההומור של פאטון, אם היה כזה, נחוץ היה לחפש תחת מעטה כבד של פרה-רפאליזם והשפעות של ויליאם בלייק.

בסופו של דבר, שכבר היה מאד מפורסם, קרול הצליח לשכנע את טניאל ו"לקנות את זמנו".

גם ב"אליס בארץ המראה" היו ויכוחים די קשים בין שני היוצרים, בעיקר סביב דמותו של האביר הלבן, שחוקרי קרול טוענים שבו הוא יצק את דמותו שלו. קרול ביקש, או יותר נכון פקד על טניאל: "אל תעשה לו פאות לחיים ושפם." טניאל התעלם מכך וצייר אותו ממש בדמותו שלו:

ועוד אמר שהוא צייר בכלל חבר שלו.

בשנת 1889 ביקש קרול מהארי פרניס לאייר את סילבי וברונו.

פרט לשפם ארוך ומכובד לא היה שום דבר דומה בין טניאל לפרניס. הארי פרניס היה איש קטן, שמנמן ומבריק, שפרט להיותו מאייר מצליח היה שחקן, מרצה שנון ואיש חברה.

מבחינה מסוימת הוא היה יותר קשוח מטניאל, שברוב המקרים נכנע לדרישות של קרול. פרניס ניהל עם קרול ויכוחים ארוכים, אבל בשונה מטניאל הוא אהב את שיתוף הפעולה ואפילו את הוויכוחים. בזיכרונותיו הוא מחמיא מאוד לקרול, שלדבריו, בניגוד לסופרים אחרים, גילה עניין רב באיור.

מאוחר יותר הוא צייר את הציור הזה:

בו הוא מראה את עצמו חוסם את דלת הסטודיו בפני קרול, שמנסה להיכנס ולראות את האיורים שפרניס לא סיים.

בשנת 1894, אחרי 14 שנים של פעילות בפאנץ', גילה פרניס שהפאנץ' מכר איור שלו לפרסום מבלי שאמרו לו והוא עזב את העיתון (אל תופתעו אם תקראו באיזה מקום שזה היה הפוך – כלמר שהפאנץ' גילה שפרניס מכר את האיור בלי לספר להם. יש גם גרסה כזאת).

מדובר באיור הזה:

ואם אתם מבקשים עוד משהו משותף בין טניאל לפרניס, מלבד השפם, משהו שגם מעיד על אפיו של לואיס קרול הגאון – שניהם החליטו, אחרי החוויה המשותפת עם קרול, לא לעבוד יותר לא רק עם קרול אלא עם אף סופר.

אצל טניאל, המבוגר האחראי, היה כיסוי להכרזה. הוא לא אייר יותר ספרים. פרניס המשיך ואייר ספרים רבים.

הוא אמנם לא קיבל את התואר סֵר, אבל הייתה לו הצלחה עצומה בקרב הציבור הבריטי, אותה הוא ניצל כדי להעביר הרצאות על הומור בציור, על הומור בפרלמנט ועל הסופרים שעבורם אייר.

לפני מלחמת העולם הראשונה עבר פרניס לאמריקה, ושם הצטרף לתעשיית הקולנוע (או הראינוע). הוא עבד יחד עם אדיסון והיה מחלוצי האנימציה. אני מציע לכם בכל לשון של הצעה לראות את הסרטון הזה. אל תחמיצו.