אם תעירו אותי משינה עמוקה ותראו לי את הציור הזה:
אגיד לכם מיד שמדובר במצעד הסיני שלא ייגמר לעולם.
ואז אזכיר לכם (עוד לפני שאירדם שוב) את הציור הזה:
שזה מורימוטו היפני שמסוגל לבלוע את האף שלו.
ואולי גם את הפראים משבט המטאני שבמערב אפריקה שמשחקים כדורגל עם גולגולת אנושיות.
וכעת אקח אתכם לכרכור, לימי ילדותי, שבהם הייתי מבקר לעתים בבית הספר.
אחד המורים שהתייחס אלי בסלחנות היה המנהל יצחק הוז, שלימד אותנו ספרות. פעם, כשראה איך אני מנסה להשתמט מכתיבת “יומן קריאה” אמר לי: “יש לי הצעה: מהיום במקום לכתוב אשמח לקבל ציור”.
באותם ימים התוודעתי להאמינו או לא (Believe It Or Not) של ריפלי. רק 60 שנה מאוחר יותר התברר לי שגם המורה שלו אמרה לו ממש את אותם המילים. גם בשבילי וגם בשביל ריפלי הרגע הזה היה רגע של מפנה בחיינו.
רוברט ל. ריפלי התחיל את חייו המקצועיים כקריקטוריסט בנושאי ספורט:
שנת 1918 הייתה כנראה שנה חלשה בספורט, וריפלי בייאושו חיפש נושאים אחרים לצייר. הוא החליט ללקט מוזרויות מעולם הספורט וצייר אותן תחת הכותרת Believe It Or Not וכך התחילה הקריירה שלו.
בשנת 1929 יצא לאור הספר הזה:
הציורים שלו הופיעו ביותר מ-300 עיתונים ברחבי העולם.
באותה עת, יצרני גינס האירים ייצרו עדיין רק בירה ויעברו עוד 26 שנה עד שיוציאו את ספר השיאים של גינס. והעולם, שכידוע אוהב מאוד כל מה שקשור למושג “הכי”, מצא אצל ריפלי את מה שהוא אוהב.
ואם מדברים על “הכי”, אז בתוך זמן קצר ריפלי היה העיתונאי שקיבל הכי הרבה מכתבים.
בשלושת השבועות הראשונים של חודש מאי 1932 הוא קיבל למעלה משני מיליון מכתבים.
צוות העובדים שלו כלל 28 מומחים, מהם תשעה שטיפלו בדואר, בלשן שדיבר וקרא 13 שפות, מזכירה, מנהלי עסקים ותחקירנים שבדקו ואימתו את המידע שהגיע במכתבים.
הספר הזה, שאת עטיפתו ראיתם לעיל, נמכר ביותר משני מיליון עותקים.
למרות שריפלי המשיך להתעניין בספורט כל חייו, בספרים שלו מופיעים כמובן שיאים ותופעות מוזרות מכל התחומים.
באופן טבעי, רבות מהאנקדוטות הגיעו מהודו, כמו היוגי הארידאס שנקבר חי באדמה למשך 40 יום.
או ההודי הזה שהרים את ידיו מעל לראשו במשך 20 שנה:
אבל השיאים הטיפשיים האלה שכל כך ריתקו אותנו הגיעו מכל פינה בעולם.
והנה אטאהואלפה, מצאצאי האינקה, שבעזרת העגילים הכבדים שלו התארכו תנוכי האוזניים שלו לאורך 37 סנטימטרים:
לפי דעתי לפחות שניים מבין אנשי הצוות שלו היו עסוקים בהמצאת השמות.
הנה עוד שם: פרנסואה טרובילו, שנקרא הקרנן ממזירס, שמת אמנם ב-1698 אבל היו לו קרניים, כך מספר לנו ריפלי. אבל יש גם מישהו שעדיין חי (בשנת 1929, בזמן יציאת הספר) שנקרא קפיר הקרנן מאפריקה:
והנה פרד פאצ’ל, שהבכי שלו יכול להישמע למרחק של 4.5 ק”מ:
למרות שהצגתי את ריפלי כקריקטוריסט, והוא אכן נחשב כזה, חדי העין שבין קוראי יבחינו מיד שהרישום שלו הוא ריאליסטי ושומר על פרופורציות מדויקות, וכאן גם טמון משהו מההצלחה שלו, שכן רישום כזה מבליט את האי-נורמליות בתופעות.
או זה, שכל כך אהבנו:
ויצר אמינות אצלנו הקוראים ממש כאילו הסתכלנו בצילומים.
ריפלי חיפש ומצא גם מוזרויות מהעבר, למשל שאת השם שייקספיר באנגלית אפשר לכתוב בארבעת אלפים צורות שונות. כאן יש רק 74:
אחד מ-28 העובדים שלו היה כנראה גם מומחה לתנ”ך, והוא גילה שהאיש הכי זקן בתנך, מתושלח, מת לפני אביו.
כשהיינו צעירים גם אנחנו אהבנו את הבדיחה הזאת, שכן בספר בראשית פרק ה’ כתוב:
המשפטים האלה העסיקו אותנו מאוד כשהיה מדובר בהחלטות של אלוהים. כלומר, למי שאלוהים אהב (ולקח אליו) העניק רק 365 שנים, ואילו למתושלח, שכנראה לא היה מסור לו כל כך, העניק הנ”ל 780 שנה?
טוב, מתושלח חי אמנם המון שנים אבל את מי הוא הוליד? את למך.
אבל בגילויים של ריפלי מהעבר קצת זלזלנו. אנחנו העדפנו למשל את מר היינריך לאופר מדיסלדורף:
האיש שהצליח לעצום עין אחת למשך 90 יום.
הנה מה שכתב ריפלי על מר לאופר:
העין שהתחרטה
העין שהתנהגה לא כשורה גרמה לבעליה, הר היינריך לאופר, לעצום אותה למשך 90 יום.
מסתבר שמר לאופר עקב אחרי אשת חברו ובעל הבית שלו ואז, כאשר מצפונו ייסר אותו, הוא התוודה על מעשיו וביקש סליחה. החבר התרגז מאוד ואיים על לאופר במאסר. אך לאחר התערבות הכומר הצליחו להגיע להסדר ידידותי ולהחלטה המוזרה על העונש – עצימת העין. בעלה של האישה השגיח מקרוב שלאופר יבצע את ההחלטה במשך שלושת חודשי העונש.
בשנת 1933 קבע הניו יורק טיימס שריפלי הוא האיש הכי מפורסם בארצות הברית. הוא יזם והגיש תוכניות רדיו ואחר כך גם תוכניות טלוויזיה. אבל אפילו העובדה שהוא התמוטט ממש במהלך תוכנית הטלוויזיה האחרונה שהגיש, לא תכניס אותו לספר השיאים של גינס.
רוברט לירוי ריפלי מת ב-27 במאי 1949. בן 58 היה במותו. כמה זוכרים אותו היום?
מדליק לגמרי! ובקשר ל 365 השנים של חנוך, מומלץ מאד לשמוע את ההרצאה של פרופסור רחל אליאור בנושא; בקצרה: חנוך בן ירד היה אחראי בצורה כלשהי על מהלך הזמן, והמספר 365 מייצג את מספר הימים בשנת השמש של הלוח הכהני (והצדוקי). הלוח הזה הושכח על ידי הפרושים מסיבות פוליטיות, ביחד עם כל ספר חנוך, והוא נאלץ להסתפק רק באיזכור אגבי שלו בתנ״ך.
אני זוכר את השם וידעתי שזה משהו דומה לספר השיאים של גיניס, אבל לא ידעתי שהוא אייר את העובדות במקור… עברתי כמה פעמים ליד מוזיאון ריפלי בלונדון אבל מעולם לא שבתי להכנס. גם לרוב בחרתי לא להאמין 🙂
הכרתי את הספר בתרגום לעברית כשהייתי קטנה, ותמיד חשבתי שזה מה שמכנים היום “פייק ניוז” ומה שקראו אז “שטויות במיץ עגבניות.” לרגע לא תיארתי לעצמי שריפלי היה בנאדם אמיתי, ובטח לא כל מה שכתבת עליו פה. זה כל כך הלהיב אותי שמיד קוששתי קצת מידע ברשת, ומצאתי דף נהדר שמספר עליו כל מיני עובדות , ואפילו יש סרטונים קצרים, של ריפלי עצמו באפריקה ובסין, ואחד חמוד במיוחד בו מדבר ארכיבאי של המחסן של ריפלי על עבודתו. שעה של תענוג אמיתי בזכות הפוסט שלך.
http://www.pbs.org/wgbh/americanexperience/features/ripley-warehouse/
וגם- הסיפור שלו הרי עשוי מכל החומרים לשובר קופות הוליוודי – איך אף מגה במאי לא מרים את הכפפה?