מה קורה בסביבה?

האחריות על הסביבה, או נכון יותר חוסר האחריות, לא התחילה היום. כבר שנים רבות שעיתונאים, סאטיריקנים וקריקטוריסטים זועקים ומזהירים. אלא שהסדר הוא שאנחנו צועקים, מוחים, ואם תרצו להשתמש בקלישאה: "מציבים מראה אל מול מי שמחליטים". אבל אף קריקטורה לא גרמה לשינוי רק בגלל שמישהו צייר אותה, אלא אם כן היא מניעה לפעולה את בעלי ההשפעה.

הנושא הכללי הזה, סביבה, הוא דוגמה מצוינת לכך שהמציאות לא משתנה בעקבות קריקטורות.

היום רואים שילדה בת 16 שמפליגה בסירה, עושה (אולי) למען הנושא הזה יותר מכל הסאטיריקנים ביחד, כולל אלה בעלי צרכים מיוחדים…

התפקיד של הסאטיריקן הוא להצביע על התופעות השליליות ולא לייעץ איך לתקן. במובן הזה אנחנו דומים למבקר המדינה; רק שהוא עושה את זה ב-900 עמודים שאיש לא קורא, ואילו קריקטורה קשה שלא לראות.

אם אני מבחין למשל שנוף פראי ואהוב על מטיילים מתחיל להתמלא במגדלי דירות, אני פשוט מצייר משהו כזה:

או כזה:

או אפילו כזה:

וזאת בלי לקחת אחריות על העובדה שלארץ הקטנה שלנו מתווספים כל הזמן (באופן מפתיע, אני חייב לומר) עוד ועוד אזרחים ותושבים שצריך לשכן אותם באיזה מקום, וגם על כך שקבלנים צריכים להתעשר.

אם קראנו איזה מחקר על הסכנה שבעישון הפאסיבי אני מסכם את זה באיור הזה:

[וממשיך לעשן]

ואם מתברר שארובות התעשייה מזהמות את האוויר, זה לא התפקיד שלי למצוא פתרונות לכך שהתעשייה חייבת לפעול באיזה מקום, ואז אני מצייר ציור כזה:

אני למשל סבור שתל אביב היא עיר די מזוהמת, בעיקר אם אני משווה אותה לערים באירופה שתל אביב הייתה רוצה להדמות להן. לפני שנים רבות איירתי לכתבה ב"ידיעות אחרונות", שעסקה בתל אביב, את האיור הזה:

ייתכן שהיום הייתי מרכך קצת את המסר. העיר עדיין מזוהמת, אבל בהחלט יש שיפור מאז שציירתי את זה. מאחר שמפלי הניאגרה הם אתר תיירות מושך, קראתי לאיור הזה ניאגרה בתל אביב, אבל מי בכלל יודע היום מה זה ניאגרה כשמדובר בשירותים?

הנה כמה תגובות מאוירות על הרעש והזיהום בעיר:

ועוד על זה שהעיור בולע כל חלקה טובה:

היינו גם חלוצים ולוחמים נועזים בלהצביע על המחסור במים:

לי למשל זה לא הפריע לעשות אמבטיה כל יום.

אפילו בתופעות שאין לנו שליטה עליהן, אנחנו נלחמנו עד טיפת הטוש האחרונה. למשל במזג האוויר הסורר, שהסאטירה ממילא לא מזיזה לו.

ולא שכחנו להזכיר שאף אחד שם בעירייה לא עושה דבר נגד היתושים.

הזכרנו לכל שאם נזהם את העולם…

ונבנה בו בלי הכרה, נישאר תלושים.

קרו מקרים שהסאטירה התגנבה גם לספרי ילדים, ממש בלי שהתכוונו.

הספר הראשון שאיירתי לאפרים סידון היה ספר שירי נונסנס, שלא היה בו  איזה מסר חברתי. סתם שירים מצחיקים. אחד השירים שם היה הגן על הקרחת, שעל שמו גם נקרא הספר. וזה השיר:

על העטיפה הקדמית הופיע האיור הזה:

ועל העטיפה מאחור היה האיור הזה:

מתי שהוא פנו אלינו פעילי סביבה וביקשו להשתמש באיורים האלה למטרות הסברה. נתנו את הסכמתנו, והאיור הפך לפוסטר.

החבורה הפעילה הזאת גרמה לכך שברחוב יהודה הלוי הוקם גן מקסים, פארק קריית ספר.

דווקא ספר ילדים עזר לעשות את השינוי.

ולכן ההשקעה הראשונה חייבת להיות בילדים.