שלושה ספרי מסעות

היום, כשאת או אתה יכולים להגיע לכל פינה בעולם בפחות מיממה, קשה לנו להבין שמסעות היוו פעם אבן יסוד של התרבות, בעיקר הכתובה.

הספרות המודרנית התגבשה מכמה ז'אנרים, שהחשוב שבהם היה ספרי מסעות. אבל גם הז'אנרים האחרים – היומנים והמכתבים – היו לפעמים קשורים למסעות.

כבר במאות ה-18 וה-19 הרשו לעצמם סופרים להתייחס באירוניה ביקורתית לספרי מסעות. אפילו במסעי גוליבר אפשר לראות נטייה פרודית לצד האמירות הסאטיריות, ובמועדון הפיקוויקים מתייחס דיקנס הצעיר למסעות של החבורה ההזויה כמו שכמה מאיתנו מתייחסים היום לערבי שיקופיות.

את המסעות למרחקים החליפו הסופרים ב"מסעות פנימה", וזה לא אומר שספרי המסעות היו חפים מפסיכולוגיה.

הרשומה הזאת מוקדשת לשלושה ספרי מסעות, שלושה ספרים שכל אחד מהם השפיע גם על ה"מסעות" שלי.

מסע סנטימנטלי של לורנס סטרן
ברברי בגן של זביגנייב הרברט
איך כבשתי את אירופה של שמעון צבר.

כהרגלי אני לא עוסק בניתוח ספרותי – אין לי לא כלים, לא חשק ולא זמן לכך – אלא מנסה להביא לכם את האהבות שלי.

ואפתח במסע סנטימנטלי.

חוקרי הספרות האנגלית אוהבים את הספר בגלל סיבה טכנית. הוא נחשב לרומן האנגלי הראשון שכתב היד שלו שרד.

אני מניח שכאשר יצא הספר לאור בשנת 1768 נשמו החברים של סטרן לרווחה. שכן ליד טריסטראם שנדי, ה"מסע" הוא כמעט בגדר כיפה אדומה. אבל כשקראתי אותו בגיל צעיר וטרם שמעתי על טריסטראם שנדי הייתי צריך לקרוא כל פרק כמה פעמים כדי להבין את ה"עלילה". ובעניין זה, התרגום המתיפייף של אהרן אמיר כמובן שלא הקל עלי.

נסו למשל להבין את העברית הזאת:

(אני לא מכיר את התרגום חדש שיצא בהוצאת כרמל).

לטענת בני דורו של סטרן, גם הספר הזה הוא בעצם פרודיה על ספרי מסעות, ובעיקר על ספר המסעות של טוביאס סמולט. סמולט היה חבר ויריב של סטרן והשניים נפגשו באירופה במהלך הטיולים שלהם.

לי אין מה להגיד על זה שכן אני לא מכיר את הספר של סמולט. ובכלל, סמולט כמעט שלא תורגם לעברית.

כדי שנבין טוב יותר את חשיבותו של הספר מסע סנטימנטלי על רקע התקופה, ועל המשמעות של המילה "סנטימנטלי", הנה קטע שכתב אנדרה מורואה בספר דברי ימי אנגליה:

כבר השם "מסע סנטימנטלי" מרמז שמדובר במפגשים שלו עם בני אדם, ובעיקר עם נשים.

במילה "שלו" כוונתי למספר, ששמו יוריק, אותו היוריק מטריסטראם שנדי, שהגיע לשם מהמלט כמובן.

לא תמצאו בספר הזה תיאורים של נופים, מקומות, אמנות או אדריכלות, תיאורים שתיירים מקצועיים אוהבים בדרך כלל לכתוב ולקרוא. אבל לא יוריק.

הנה כך הוא מתאר את זה לרוזן דה ב., שממנו הוא מבקש להשיג דרכון:

לעומת זאת הוא מומחה בתיאור מפגשים עם בני אדם.

הנה כך מספר לנו יוריק על הפגישה שלו עם לה-פלר, המשרת הצרפתי (נסו להתעלם מהשפה האהרנאמירית):

סטרן לא סיים את הספר, ובמובן הזה אי אפשר שלא להיזכר בפליקס קרול של תומאס מאן.

הנה סוף הספר, שבו מתברר שיוריק "נאלץ" לבלות לילה בחדר די קטן עם גברת אחת "פימונטית כבת שלושים, שאדמומית בריאה בלחייה", ועם אמתה "בת העשרים, חיה ושוקקת מאין כמוה".

כאן אני חייב לספר לכם שהתרגום הנמלץ של אהרן אמיר אינו מדויק. כי באנגלית יוריק לא תפס בידה של הסוכנת. המשפט האחרון במקור הוא כזה:

"when I stretch'd out my hand I caught hold of the fille de chambre's…

וכך מסתיים הספר, ולכן חלק מהחוקרים סבורים שזה הסוף אליו התכוון סטרן.

שני ספרי המסעות האחרים טוילו ונכתבו בערך באותו זמן על ידי שני כותבים בני אותו גיל, זביגנייב הרברט שכתב את ברברי בגן:

ושמעון צבר שכתב את כיצד גיליתי את אירופה:

את הראשון כתב משורר ואינטלקטואל פולני יליד 1924, אולי גדול משוררי פולין של ימינו:

הוא קיבל מלגה על סך 100 דולר מעסקני התרבות הקומוניסטים ויצא לאירופה הקלאסית כשהוא מצויד בידע פולני רחב מאוד בתחום התרבות, ובעיקר האמנות והאדריכלות. כשהוא כותב הוא זוכר תמיד את מי שנתנו לו את 100 הדולרים. ברוח התרבות הפולנית הוא מפזר בנדיבות לקוראיו את הידע הרב שלו בהיסטוריה, בסוציולגיה וגם בפילוסופיה.

הספר ראה אור בפולין בסוף שנות ה-50. מהדורה עברית יצאה ב-2004 בהוצאת "כרמל", בתרגומם של מרתה ויורק סטנקביץ, עם אחרית דבר מאת דוד וינפלד.

שמעון צבר לעומת זאת, הוא צייר, קריקטוריסט, עיתונאי וסופר ישראלי יליד 1926, והספר שלו יצא בשנת 1958 בהוצאת שוקן. בתחילת שנות החמישים, לאחר שהשתתף במלחמת קדש, יצא צבר הישראלי, בפעם הראשונה בחייו מגבולות ישראל. עצם היציאה מהמדינה אל העולם הגדול נחשבה אז לנקודה ראויה לציון בחיי אדם. אז הוא עדיין לא גיבש את דעותיו הפוליטיות והאנטי ציוניות, ולמרות שיחסית לצבר ארצישראלי מצוי, שמעון הוא סקרן וידען, אין לו את השפע האינטלקטואלי שיש להרברט, או במילים שלו:

אבל יש לו יתרון גדול על הרברט: הוא מצייר ועושה זאת נפלא. חלק מהאקספוזיציה בספר הזה היא חזותית. יש לו נשק נוסף וזה ההומור המצוין שלו.

מה שמשותף לשניהם זה הצד הכלכלי. שניהם יוצאים לטיול עם יכולת דלה, אפשר אפילו לומר ללא חשש, בעוני.

בשונה מספרי מסעות של היום, יש בספרים האלה מעט מאוד מידע על אוכל, מסעדות או שפים שנחשבים לסלבריטאים.

צבר מדווח לנו על רוב הערים החשובות באירופה, ואילו הרברט מתרכז בעיקר באיטליה ובצרפת.

את הספר של צבר קראתי כשהוא יצא לאור כשהייתי בן 18, ואל הספר של הרברט התוודעתי כשקיבלתי אותו לפני כמה שנים מחברי יגאל זינגר, ועל כך אני מודה לו מאוד!

הספר של צבר מזכיר לי ספר מסעות אחר שכבר כתבתי עליו בעבר וכוונתי לספר של קארל צ'אפק, שגם הוא מלווה ברישומים של המחבר. גם צ'אפק וגם צבר מעניקים לי את ההרגשה שהם ממש ציירו את הרישומים שלהם תוך כדי טיול, מהסתכלות. יש לי הרגשה שצבר הכיר את כתבי המסעות של צ'אפק.

הנה כך למשל מתאר צבר את ה"פוג" האנגלי באיורים:

וכך זה במילותיו:

צבר, שלדבריו היה מושפע מאוד מסול סטיינברג, לא מסתיר את זה באיור:

זביגנייב לא מסתפק בתיאור החוויה האישית במקומות שהוא מבקר, שאצל צבר היא העיקר, אלא הוא מעבה אותה בידע עצום. הידע שהוא מביא הוא מקורי ומעניין ולא מועתק מאיזו אנציקלופדיה.

הרברט אהב מאוד למשל את פיירו דלה פרנצ'סקה (ממש קשה להאשים אותו) ואחרי שהוא מבקר בנשיונל גלרי בלונדון, שמקבלת אצלו ציון טוב יותר מאשר הלובר, ורואה שם את הלידה, הוא מגיע כמובן לאַרֶצוֹ ומתפעל מהפגישה של שלמה המלך עם מלכת שבא.