חרוזים להשכיר

כשהעליתי את הרשומה על אורי סלע, הצגתי שם את הספר הזה:

הנושא הזה מעניין מאוד וכמעט שאיש מלבד אורי סלע לא התייחס אליו.

סלע יזם את הספר הזה, אסף וכתב לו מבוא. הוא עטור באיורים של אריה נבון (שלא נעשו במיוחד לספר) וראה אור ב-1985בהוצאת פרוזה.

(העליתי כאן בהמשך גם כמה רישומים של אריה נבון שלא מתוך הספר).

הוצאת פרוזה, שכעת כבר לא פעילה, הוציאה בעבר ספרים מעניינים ומיוחדים; ביניהם חוט של אהרן שבתאי, מתחת לפרחים של עמוס קינן, השיבה לשום מקום של יוסף מונדי, הכל שקרים וחמוץ של אלי שרייבר (חתולי), וליל העשרים של יהושע סובול.

בספר הזה קיבץ אורי סלע "חרוזי פרסום" שכתבו אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן ולאה גולדברג לחברות מסחריות, כדי לעודד אותן לפרסם מודעות בכתבי העת הספרותיים, כתובים וטורים.

כתובים היה שבועון של אגודת הסופרים שנוסד ב-1926 ועורכו היה אליעזר שטיינמן.

שלוש שנים לאחר שנוסד כתובים הצטרף שלונסקי כשותף לעריכתו, והשותפות הזאת החזיקה מעמד ארבע שנים. ואז, בגלל ריב שהנוגעים בדבר לא פירטו את סיבותיו, פרש שלונסקי ביחד עם חבורת "יחדיו" – שחברים בה היו יעקב הורוביץ, ישראל זמורה, יצחק נורמן, נתן אלתרמן ולאה גולדברג – והם הוציאו שבועון חדש שקראו לו טורים:

טורים החזיק מעמד 15 חודשים, אבל כמה שנים מאוחר יותר, ב-1938, שוב יצא לאור, והפעם למשך שנה.

כאמור, אלתרמן, שלונסקי וגולדברג כתבו חרוזים כדי להשיג פרסום, והנה מה שכתב ב"מעריב" ישראל זמורה, ברשימה שכותרתה הייתה "חרוזים להשכיר":

והנה דברים שכתבה גולדברג על המפגשים של החבורה בכסית:

וזהו רישום של בית הקפה שעשה אריה נבון:

זאת הזדמנות להזכיר שאת המשפט שהכניס אורי זוהר לשיר הפטנטים – "אפשר לרמות בני אדם, אך לא את בני המעיים" – לא הוא המציא, אלא הוא לקוח מהטקסט הזה שכתבו השלושה, שיר הלל לשמן "מגד":

מכיוון שבפרסומות המחורזות לא הופיע שמו של הכותב, רוב הטקסטים שתקראו הם על שמם של שלושת המשוררים, שלונסקי, אלתרמן וגולדברג, ורק בכמה מקרים יצוין שם מסוים. למשל השיר הזה על כרמל מזרחי, שמופיע עם שמו של שלונסקי ואפילו כתב היד של השיר שרד:

שירי ההלל של המשוררים כללו הרבה ביטויים כמו: "פה אחד", "בערים ובכפרים", "כולנו", "כל נפש", "במקהלה נשיר כולנו", "גם אני, גם אתה, גם אנחנו", "כל הבריות", "כל איש בישראל", ועוד ביטויים שמהם אנחנו צריכים להבין שמה שחושבים שלושה משוררים בבועה של כסית זאת גם דעתו של כלל הציבור בישראל. ממש משובב נפש.

הנה עוד שיר הלל למוצרים של "מגד" שכתבה לאה גולדברג בשנת 1938 (אבל שלונסקי, כך מספר אורי סלע, עשה בו תיקונים…)

וכמו ששמתם לב, עקרת הבית היא המבשלת והבעל מספק את המחמאות.

עוד שיר חתום, והפעם על ידי שלונסקי, הוא פרסומת ל"כָּתָב", החברה לעטים נובעים שכל בני הגיל שלי כתבנו בהם.

אני חייב לומר שהעט "כָּתָב" שהיה לי, לא היה "נשגב", אבל יש לתת למשוררים חירות כשהם כותבים דברים היוצאים מהלב.

עוד שיר שחתום בשם הוא שיר ל"כרמל מזרחי" שכתב אלתרמן:

וכדי שהאח יתחרז עם כרמל מזרחי, אנחנו חייבים לקרוא את "רק אחי" במלעיל.

והשיר האחרון שאביא כאן בשם הכותבת לא נועד לפרסום ב"טורים" אלא הודפס ב"עולם האישה" ב-1940 כדי לשכנע את הציבור לקנות רק תוצרת הארץ.

כאן חברו יחד שוב לאה גולדברג ואריה נבון (שעשו עוד כל מיני דברים ביחד).

אני חושב שמדובר בשיר מצוין.

ואילו איורים נפלאים.

מי שמכיר את הרישומים של אריה נבון…

ישים לב שבאיורים שעשה למודעות פרסום, הוא הקפיד יותר על הקו שלא היה חופשי ולא מרושל כמו ברישומים האחרים שלו. למשל המודעות האלה לחברת "יצהר":

או האיור הזה ל"מגד":

או זה:

והנה עוד כמה שירי פרסום, והפעם ללא שמות הכותבים:

אני אוהב את השירון החמוד הזה ל"עסיס", בעיקר בזכות החריזה של ויסקי עם "עסיס כי".

האם הבנתי נכון ו"עסיס" מכרה גם לבגדד?

אחד הטייקונים של אז היה יצחק הוז, שהיה סוכן של חברות מסחריות ברוסיה, של חברת ספנות ובעל בית החרושת לנעליים "כתר". הוז, אחיו של דב הוז, אהב את החבורה ופרסם אצלם מודעות בעין יפה.

שלונסקי כתב לו פעם מכתב בחרוזים, שם הוא מבטיח שבעבור כמה זוזים הוא יספק לו חרוזים:

ואכן הם כתבו על הוז שיר לתפארת:

היום, אם היו כותבים חרוזים לתנובה, שלונסקי היה נזקק לחמסין כדי שיתחרז עם סין, אבל אז תנובה הייתה לגמרי שלנו! והיא מה שבזכותה "תיבדל מולדת עם מארץ נכר".

אולי בגלל שיצחק הוז היה אחיו של דב הוז איש ההגנה, היה נחוץ להידרש גם לעניין הביטחוני בשעה שמשבחים ומהללים את נעלי "כתר" של הוז.

הוז אחראי מסתבר גם להביא פליטים, לפטור אותם ממכס, להנעיל להם נעליים… ובכלל, מי אם לא מר הוז "מחרפת רעב יושיע ויגן". נכון שבשיר לא כתוב יגן אלא יגין אבל זה רק כדי להתחרז באופן צולע עם "טורגסין".

אני לא בטוח שהיום היינו מתפארים במפעל כזה כמו "טורגסין", אבל בעזרת הרשת המסחרית הרוסית האיומה הזאת היה אפשר לעזור ליהודים. איך הוז היה קשור לזה? – אין לי מושג. אני מניח שהיה סוכן של "טורגסין" בארץ ישראל. אבל אני ממליץ בחום לקרוא את המאמר הזה. והנה השיר בשלמותו:

בימים ההם היה אפשר לפאר סיגריות בלי להזהיר.

הנה השיר ל"דובק", שכמו שכולנו יודעים היא "שפר הסיגריות":

לא כולם אהבו את העובדה שמשוררים חשובים כותבים שירים למטרות פרסום. הנה מה שכתב ישראל זמורה על פגישה שהייתה לו עם זלמן שניאור: