ספרים חד פעמיים, ומרווין פיק

המילה Sunday, דהיינו השבת של הגויים, מצטרפת לעתים למילה נוספת. כשאומרים Sunday Driver מבינים באיזה נהג מדובר וכשאומרים Sunday painter ברור לכולם שמדובר בחובבנות.

מרווין פיק (שבעבר כתבתי עליו די הרבה) נהג בימי ראשון לספר לילדים שלו סיפורים. ובשנת 2010, 42 שנים לאחר מותו של פיק, יזמו חברים ומשפחה את הוצאתו לאור של ספר שבו הסיפורים האלה וקראו לו The Sunday Books.

הספר הזה קרוב ללבי, גם בגלל שמרווין פיק חביב עלי מאוד, וגם בגלל שבעבר עשיתי ספרים כאלה לבתי ולנכדיי לימי ההולדת שלהם. שלושה מהספרים האלה ראו אור במהדורות מסחריות:

ועוד 15 ספרים מכירים רק במשפחה ובקרב חברים.

ברשומה הזאת, לאחר שאביא לכם את אחד הסיפורים של מרווין פיק, אביא גם ספר אחד שעשיתי לבתי מאיה כשהייתה בת ארבע.

בקרב חובבי המדע הבדיוני מרווין פיק מוכר כמי שכתב את גורמנגאסט ואייר ספרים קלאסיים רבים.

הספר ספרי יום ראשון מאגד בתוכו סיפורים שפיק סיפר לשלושת ילדיו כשהמשפחה חיה באי סארק בשנות ה-40. מרווין פיק, אשתו, שלושה ילדים, חתול, כמה ברווזים וחמור חיו בבדידות. בימי ראשון היו הילדים יושבים על הכורסה ביחד עם מרווין והוא היה מצייר להם ציורים ותוך כדי כך היה מספר להם.

אני מביא את הסיפור הקרקס של האוניה הטרופה או אדומי העור באי הבודד, כפי שסופר על ידי הצ'יף ואמפום סקרומפום.

(*הרשיתי לעצמי לערוך מעט ולקצר את הסיפור שבמקור הוא די ארוך.)

היו לי חיים טובים לפני שהצטרפתי למופע של המערב הפרוע. זה היה לפני שהאוניה נטרפה ולפני שפגשתי את מפקד הפיראטים הידוע לשמצה, קפטן אלויסיוס קראקרס.

השבט שלי הקים את הוויגוואמים שלו ליד אגם מלא דגים טעימים. היו לי שלושה בנים: דב-קטן, אייל-קטן וגדי-קטן. שחיכו לי כשיצאתי להביא אוכל למשפחה.

הדוד שלי ביגפוט שחור הרגל היה דיג מצוין, ואת הדגים שהביא אכלנו עם צ'יפס. לא צ'יפס שנעשה מבשר בופאלו, צ'יפס מתפוחי אדמה שגדלו ליד אגם מיקי-הו-הו.

לפי האגדות מיקי-הו-הו היה הבעלים של אגם מיני-הא-הא. שלימים הפכו לגיבורי קולנוע ידועים.

אבל אני הייתי קצת משועמם, ולכן כשיום אחד הגיעה אוניית קיטור לגייס אנשים להשתתף במופע "המערב הפרוע המסוכן והמפורסם של דן", וכשראיתי שם את חד הקרן המדהים אוּנה, מיד הצטרפתי עם שלושת בני למופע – ויצאנו לים.

לצערי חד הקרן אוּנה התגלה כסוס רגיל בהחלט, שצבעו אותו בלבן והדביקו לו קרן מזויפת. הוא אפילו לא היה נקבה ושמו היה גודפרי. בעבר הוא היה שייך לקאובוי מפורסם בשם "בוקארו בעל המסכה", אך הם נפרדו כשנפלו במפל המים ליד אגם מיני-הא-הא.

וכך התחילו חיי בתור הצ'יף הגדול צ'אראבאנג מצוות היורים המפורסמים.

אבל יום אחד כשחזרנו מסיור באירופה, אוניית הקרקס טבעה ליד אי קריבי בודד, ואני הקמתי את הוויגוואם שלי תחת שמים זרים ומתחת לעץ הקוקוס.

הנה שיר שחיברתי אז:

בין עלי הדקל הנישא לשמים

משתרע אוקיינוס (יש עוד שניים)

מעליו מציץ ירח אהוב

ומתחת אני מחבר שיר עצוב

מספר ומזמר, למשל מנגן את

האגם הנפלא שנראה כמו כשמנת

ועל קאובוי צעיר שידע הכי טוב

לירות ולצעוק לקלל ולרכוב.

ניגנתי וסיפרתי על האיש במסכה

הגיבור המסעיר גם שלי גם שלך.

בכל האי היו פזורות חיות. פעמים היינו שומעים את האריות שואגים מהיער. לפעמים היה מגיע מטוס של חיל האוויר והיה לוקח איתו איזו חיה, אבל אני אף פעם לא נהניתי מהטיסות האלה.

כולנו התרגלנו לחיים באי, ואפילו אימצנו גמד שקראו לו "זקן שעיר פרצוף", שהיה צייד מעולה והיה מביא לנו אוכל בשפע. בתמורה לכך הרשינו לו להתרחץ באמבטיה פעם בשבוע.

הגמד אילף את הציפור שלו ווחרמאקאליט להיות סוס רכיבה ונעשה פרש מוצלח כל כך, עד שבוקארו בעל המסכה התחיל לקנא והיה מגיע לסביבה ויורה כדי להפחיד אותנו. ולפעמים הוא הצטרף אלינו כששיחקנו יחד פולו או "שבץ-נא".

זה היה "שבץ-נא" שאנחנו המצאנו, גרסה פשוטה יותר של המשחק הרגיל, כי כשהאונייה שלנו טבעה הצלחנו להציל רק 12 אותיות. אבל זה התאים לנו כי יותר מדי אותיות היו מבלבלות את כולנו.

מי שהיה הכי טוב במשחק הזה היה טודל הצב. הוא תמיד היה מנצח, כלומר כשרק היה מצליח להחזיק את האותיות. והוא תמיד עזר לכולנו כשהיה צריך למצוא מילה עם יותר משלוש אותיות.

היינו כל כך מרוצים באי שלא שמנו ב שעברו שם אוניות, ושכחנו שאנחנו צריכים להינצל. במקום זה בנינו בתים אחרים ושיחקנו במשחקים.

די מהר גם התרחבנו, כשכל הצעירים על האי התחתנו זה עם זה ונולדו לנו ילדים שמר דרווין היה אוהב אותם מאוד. מכיוון שכולנו היינו בכושר מצוין לא היה צריך לדאוג שרק החזקים ישרדו, אז שיחקנו בלצוד אחד את השני. הנחש, למשל, התחתן עם ארנבת והוא לקח אותה איתו לכל מקום שהלך. החתולים בנו קינים על העצים ולפעמים המליטו ציפורים, והינשוף מצא עצמו אב למשפחה גדולה של פילים.

ואני, למרות שהיו לי שלושה בנים, לא הייתי בטוח מי מהאחרים היו גם ילדים שלי.

לכולנו היה הכל טוב, לכולנו חוץ מאשר לגראמפי, הליצן העצוב, שלא היה מאושר גם לפני שהגענו לאי. את רוב ימיו בילה כששר ארְיות מתוך ליצנים.

שמחנו כשגילינו שהפילים, שעדיין זרם בהם דם של ינשופים, הם קומיקאים מלידה, והם סיפקו לנו בידור נפלא. הם היו יכולים להיות מאושרים מאוד אלמלא דבר אחד…

…כולם היו מאוהבים מעל הראש בג'ירפה יפהפייה בשם פטרונלה גוליבאקט.

אני מודה שגם אני הייתי מאוהב קצת בעלמה גוליבאקט, כי אשתי האינדיאנית לא הייתה איתנו. היא נשארה באגם מיקי-הו-הו, אבל הייתי מאוהב רק קצת, כי הייתי כמובן נאמן לאשתי היפה.

לא היו לנו רדיו, קולנוע או קונצרטים, אבל החיים אף פעם לא היו משעממים. הימים חלפו בנעימות. אכלנו בעיקר דגים, צ'יפס ופודינג. הפודינג שלנו התפרסם בכל העולם. ואנחנו סחרנו איתו עם המקומיים. הפילים, שאהבו כובעים חדשים, היו מוכנים לוותר על הפודינג שלהם תמורת כובע חדש.

בשביל הנחשים הלהטוטנים הפודינג היה קצת כבד, בעיקר בגלל שהם קשרו עצמם בקשרים וכל מי שהיו לו  אצבעות עסק בלהתיר אותם.

החיים היו טובים והם היו יכולים להמשיך כך אם…

(וכאן אנו מאחדים את שני הסיפורים שלנו)

…לא היינו מתגלים על ידי הפיראטים מספינת "הכריש השחור".

ואז נאלצנו להגן על עצמנו, כי הם רצו לגנוב את הפודינגים שלנו לארוחת חג המולד שלהם. אם היו מבקשים יפה היינו נותנים להם בשמחה את הפודינג, אבל הם היו פיראטים והעדיפו לריב.

המצב היה די קשה, ומי שהצילה אותנו הייתה בת הים, ששחתה לעזרתנו אחרי שהזברה אותתה ממרום גובהה על החוף.

ואז הגיעה ספינת משטרה אנגלית ורדפה אחרי אוניית הפיראטים, שהייתה עמוסה בפודינג. השוטרים גירשו אותם ממש בערב חג המולד, והשלום חזר לאי.

וכאן מסתיים סיפורי. מאז לא הוטרדנו על ידי פיראטים. ועכשיו, ליתר ביטחון, אנו קוברים את עודפי הפודינג בארגזים מעץ אלון עם חישורי נחושת. ואנחנו מציירים כדי שנוכל לדעת איפה קברנו את הארגזים.

(כאן מצטרף סיפור חדש וכאן בחרתי להפסיק – דני קרמן)

* * * * * * * * *

וכמו שהבטחתי הנה הספר גן החיות של מאיה:

שאותו כתבתי, איירתי וכרכתי כשמאיה בתי הייתה בת ארבע.

מדובר בספר א-ב: